איום בהתאבדות

איום בהתאבדות הוא איום ייחודי.

מצד אחד – ברור שמדובר בקריאת מצוקה קשה.

מהצד האחר – יש מטרה להפיל חשש וכאב על המאוים.

השאלה היא כמובן האם מדובר באירוע פלילי? או בתחומי בריאות הנפש? או בכלל אירוע שאינו נוגע למערכות החוק והרפואה אלה חלק מהאוטונומיה של האדם.

חוב לציין, בעבר נתקלתי באיום של אדם להתאבד ולביים את זה כרצח על מנת שאחר יפגע – כאן ללא ספק מדובר באיום.

איום בהתאבדות?

מתוך רע"פ  8736/15

החוק, אוסר על איום בפגיעה שלא כדין בערכים אשר הם ערכים מוגנים של המאוים עצמו "או של אדם אחר".

אולם, האם היא כוללת גם איסור על איום לפגיעה במאיים עצמו? באופן יותר ספציפי – האם פגיעה עצמית היא "שלא כדין"? כמו כן, האם המאיים הוא "אדם אחר" בהקשר זה?

לפי פסק דין חדש יחסית – עמדת ביהמ"ש, איום בהתאבדות אינו מקיים את הרכיב "שלא כדין" בעבירת האיומים.

יתרה מכך, אפילו היה מתקיים רכיב זה, ביהמ"ש סבור כי עבירת האיומים במתכונתה הנוכחית אינה יכולה להוות בסיס להרשעת אדם המאיים בהתאבדות גם מטעמים נוספים.

עבירת האיומים נועדה להגן על שלוות נפשו וביטחונו של הפרט, כמו גם על חופש הפעולה והבחירה שלו.

עבירה זו היא עבירה התנהגותית, ולכן אין צורך להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו של המאיים וכי ההפחדה או ההקנטה התממשה. די בפעולת האיום עצמה שנקלטה בחושיו של המאוים, אם בוצעה מתוך כוונה להפחיד או להקניט, כדי לגבש את העבירה. את שאלת התקיימותו של האיום יש לבחון לפי אמת-מידה אובייקטיבית, דהיינו אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם מן הישוב בהתחשב בנסיבות האיום. מאפיין נוסף של עבירת האיומים הוא שעבירה זו מגבילה את חופש הביטוי. סיווגו של ביטוי כ"איום" מוציא את הביטוי אל מחוץ לתחום הביטוי המוגן. על כן, ככל שיינתן פירוש רחב יותר למושג האיום כך יתעצמו המגבלות על חופש הביטוי של הדובר.

איומים סעיף 192 לחוק העונשין

מלשונו של סעיף 192 לחוק העונשין עולה כי לא כל איום בפגיעה בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו של אדם יגבש את עבירת האיומים. על הפגיעה להיות "שלא כדין". מהי המשמעות של דרישה זו? שאלה מקדימה: לאיזה חלק בעבירה מתייחס הביטוי "שלא כדין"?

סעיף 192 לחוק העונשין מנוסח באופן הבא: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר…". עיון בנוסח הסעיף מעלה כי עבירת האיומים מבטאת למעשה שתי התנהגויות שונות. ההתנהגות הראשונה היא מעשה פיזי כלשהו שמבטא איום (התנהגות המגולמת במילה "המאיים"). ההתנהגות השנייה היא מעשה עתידי, שאין כל ודאות שיתרחש, אשר נזכר באיום ומבטא פגיעה באחד הערכים המוגנים המפורטים בלשון הסעיף (התנהגות המגולמת במילה "בפגיעה"). נשאלת השאלה, האם יש להראות שהאמירה עצמה היא "שלא כדין" או שמא ההתנהגות העתידית המתוארת היא זו שאמורה להיות "שלא כדין"?

פגיעה שלא כדין

ביהמ"ש קובע כי הרכיב "שלא כדין" בעבירת האיומים מתייחס אך ורק למילה "פגיעה" הצמודה למונח זה. כלומר, יש לבחון האם ההתנהגות העתידית הגלומה באיום (ההתנהגות השנייה) היא התנהגות "שלא כדין". פרשנות אחרת, לפיה על האיום עצמו להיות "שלא כדין", אינה מתיישבת עם קריאה פשוטה של הוראת החוק. יתרה מכך, וזה העיקר, ייחוס הרכיב "שלא כדין" למעשה האיום עצמו מרוקן רכיב זה ממשמעות, שכן קשה להסביר מה מבחין בין איום "כדין" לבין איום "שלא כדין" בפגיעה באחד הערכים המוגנים הנזכרים בהוראת החוק. כבר מטעם זה יש לדחות את טענת המדינה לפיה איום בהתאבדות אינו התבטאות לגיטימית, ועל כן מתקיים בענייננו הרכיב "שלא כדין".

אם כן, השאלה שיש לשאול היא האם ההתנהגות העתידית הנזכרת באיום מבטאת פגיעה "שלא כדין" בערך המוגן המפורט בעבירה, ובנסיבות המקרה שלנו: האם, לצורך עבירת האיומים, התאבדות נחשבת לפגיעה "שלא כדין" בשלמות הגוף.

מסקירת הפסיקה עולה כי הרכיב הנסיבתי "שלא כדין", אשר מופיע בהגדרותיהן של עבירות רבות בחוק העונשין, אינו מתפרש באופן אחיד בעבירות השונות, ויש עבירות שביחס אליהן נקבע כי הוא רכיב מיותר מבחינת הגדרת העבירה ולעתים אף משבש אותה. במקרים אחרים, שבהם הפסיקה הכירה בחשיבותו של רכיב זה כחלק מיסודות העבירה, הובעו כמה עמדות ביחס לאופן שבו יש לפרשו. בספרות המשפטית נהוג להצביע על שתי גישות עיקריות להבנתו של הרכיב "שלא כדין". לפי גישה אחת, הנחשבת לגישה מצמצמת, יש להתייחס לתנאי זה כדרישה שיתקיים איסור נוסף שחל על ההתנהגות בנורמה נפרדת מזו המגדירה את העבירה, במשפט הפלילי או האזרחי. לפי גישה אחרת, הנחשבת לגישה מרחיבה, ההתנהגות הנדונה אינה אמורה להיות אסורה בנורמה נפרדת, ודי בכך שאין הצדק כלשהו בדין לאותה התנהגות.

צמצום הגישה שלא כדין

נהוג לראות בע"פ 106/64 בעניין אלוש, ביטוי לגישה המצמצמת לרכיב "שלא כדין", לפיו מקום בו עבירה מסוימת כוללת את הרכיב הנסיבתי "שלא כדין", ורכיב זה אינו מיותר מבחינת הגדרת העבירה, יש לבחון במסגרתו האם קיימת נורמה חיצונית לה האוסרת על ההתנהגות הנבחנת. לעומת זאת, נהוג לראות בע"פ 2/73 בעניין סלע פסק דין שבו סטה בימ"ש זה מהגישה המצמצמת ואימץ את הגישה המרחיבה. בימ"ש זה קבע בעניין סלע כי משמעות הרכיב "שלא כדין" היא "בלא שיימצא בדין הצדק למעשה שנעשה", וכי "הצדק, אם קיים כזה, יכול שיהיה קיים בכל דין שהוא".

לעמדת השופטת ברק-ארז, לא מדובר בהכרח בגישות מנוגדות, כפי שמקובל לסבור, ובמובן מסוים הן עשויות להיות מיושמות כגישות משלימות. בהקשר זה מציעה השופטת ברק –ארז את "הגישה המשולבת", לפיה, לצורך התקיימות הרכיב "שלא כדין" בעבירה פלילית, על התביעה להוכיח בשלב ראשון קיומו של איסור נפרד, פלילי או אזרחי, על ההתנהגות הנדונה בעבירה, אך בשלב שני, הנאשם יהיה רשאי להציג הצדק בדין להתנהגות הנדונה, ובכך להביא לזיכויו.