דיבוב עורך דין פלילי

……" בימים 18.11.2010 ו-19.11.2010, נערך למערער תרגיל חקירה (להלן: תרגיל החקירה), בגדרו הוכנסו לתא המעצר בו שהה ולתא הסמוך שוטרים במסווה של עצורים במטרה לדובבו (להלן ביחד: המדובבים). בתמצית ייאמר, כי ביום 18.11.2010 שהה המערער בתא מעצר אותו חלק עם שוטר סמוי שכונה חיים (להלן: חיים) ועם עצור נוסף בשם ויקטור.

באותו היום התנהלה בין השלושה שיחה חברית, במהלכה, בין היתר, ציין המערער כי הוא עצור בחשד לעבירות סמים, וכי נעצר בשדה התעופה כשבאמתחתו מאה אלף כדורי סם מסוג אקסטזי (ת/4, עמ' 29-27). כל זאת, בעצת עו"ד חכמון אשר הבהירה למערער כי קיים חשש מפני מדובבים שישהו עמו בתא המעצר, והמליצה לו שלא לשוחח על החשדות בגינם הוא עצור (עמ' 178 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי (להלן: הפרוטוקול)).

למחרת הוצא ויקטור מתא המעצר בו שהה המערער, ולתא הוכנס שוטר סמוי נוסף המכונה גיא (להלן: גיא), כך שבתא שהו המערער, חיים וגיא. בין השלושה התנהלה שיחה ידידותית, ובשלב מסוים הצטרף לשיחה שוטר סמוי המכונה אריאל (להלן: אריאל) ששהה בתא הסמוך. במסגרת השיחה מוזכר עצור חולה ששהה בתא המעצר הסמוך גם הוא, והמתין לקבלת טיפול. יצוין, כי העצור האמור, שהעמיד פני חולה, הוא שוטר סמוי המכונה סער (להלן: סער). 

---

 ראוי לשים לב כמה שוטרים פועלים במקביל בתוך תרגיל חקירה אחד – מוטי אדטו.

עכשיו השלב השני  – בניית הלחץ אצל החשוד! ערעורו!

---

           בהמשך, הגיעו לאזור תאי המעצר שוטרים שהיו מופקדים על תאי המעצר (להלן: הסוהרים). הסוהרים שוחחו ביניהם על העצורים ועל החשדות בגינם נעצרו, ובשלב מסוים הם התייחסו גם לעניינו של המערער וציינו כי הוא עצור בגין עבירות מע"מ (יצוין כי אמרתם זו קשה לשמיעה בהקלטה, אך בגדר ההליך שהתקיים בבית משפט קמא הסכימו הצדדים שאכן נאמרה). דברים אלה נשמעו על-ידי המערער וחבריו העצורים (המדומים).

בעקבות חשיפת החשדות שיוחסו למערער על-ידי הסוהרים, "התגלה" לשוטרים הסמויים ששיקר בדבר סיבת מעצרו והוא הואשם על-ידי חיים וגיא בהיותו סוכן משטרתי סמוי שמטרתו להפלילם.

---

המערער הופך למאוים ! מוטי אדטו.

המערער מצדו התגונן, וניסה להסביר כי הוא עציר בדיוק כמותם, וכי שקריו נבעו מעצתה של עורכת דינו. לאחר חילופי דברים בין המערער לבין חיים וגיא, שנמשכו כ-17 דקות, אשר התנהלו ברובם בצעקות וכללו שימוש בשפה פוגענית (בעיקר מצדו של חיים, כפי שיפורט בהמשך), הועבר המערער לתא המעצר הסמוך בו שהה אריאל. בתחילה המשיכו חיים וגיא לקרוא לעבר אריאל שייזהר מפני המערער שכן הוא שוטר סמוי, אך לאחר מספר דקות נדמו קולותיהם, ובין המערער לבין אריאל מתפתחת שיחה ממושכת, בין היתר, על נסיבות מעצרו של המערער; כאשר זה האחרון מנסה לשכנע את אריאל כי אין ממש בהאשמות שהטיחו בו גיא וחיים.

בשלב מסוים, מתוודה המערער בפני אריאל, לאורך מספר שעות ובפירוט רב, על ביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום אשר הוגש נגדו בהמשך, בכל הנוגע למסירת מידע לסיבוני על החקירה, על-ידו ועל-ידי אילן, בתמורה לבצע כסף (ת/3ב, עמ' 25 ואילך).

כמו כן, במהלך השיחה ציין המערער כי הוא ואילן סיכמו מראש שאם ייעצרו יישכרו את שירותיו של אותו עורך דין (שם, עמ' 39), וכי עורכת דינו סיפרה לו שחקרו את אילן יום קודם ויידעה אותו על הגרסה שמסר האחרון בחקירתו לפיה הגיע לסייע למערער בהחלפת גלגלי רכבו. המערער שיבח את אילן בפני אריאל על גרסתו זו (שם, עמ' 25 ו-28).

.      המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לבחינת קבילות הודאת חוץ של נאשם נפרשה, לא אחת, בפסיקת בית משפט זה (ראו, למשל: ע"פ 5121/98‏ יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: הלכת יששכרוב); ע"פ 1301/06 ‏עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(2) 177, 218-217 (2009) (להלן: עניין אלזם); ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל, פסקאות 12-11 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (29.7.2010) (להלן: עניין סנקר); ע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל, פסקאות 75-74 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (23.8.2012); ע"פ 10477/09 מובארק נ' מדינת ישראל, פסקאות 39-37 לפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור (10.4.2013) (להלן: עניין מובארק); ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מדינת ישראל, פסקאות 49-47 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (23.12.2015) (להלן: עניין זדורוב); ע"פ 7090/15‏ ח'ליפה נ' מדינת ישראל, פסקה 51 (25.8.2016)).

 קבילות הודעות לפי יששכרוב

           ביסודו של דבר, לאחר הלכת יששכרוב, הותוו שני אפיקים לבחינת קבילותה של הודאת נאשם: האחד – מבחן סטטוטורי המעוגן בהוראת סעיף 12 לפקודת הראיות הקובעת כי הודאת חוץ של נאשם תהא קבילה רק מקום בו הוכח שההודאה הייתה "חופשית ומרצון", וזאת במטרה להגן, בעיקר, על זכותו של הנחקר לשלמות הגוף והנפש כמו גם על זכותו לאוטונומיה של הרצון החופשי (הלכת יששכרוב, עמ' 517; לסקירת התמורות הפרשניות שחלו ביחס לתכלית הסעיף האמור, ראו: שם, עמ' 517-508; ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל, פסקאות 40-37 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (20.9.2009) (להלן: עניין תורק)). ודוק: לא כל פגיעה בזכויות שהוזכרו תביא לשלילת קבילות ההודאה, כאשר יש לבחון בכל מקרה לגופו האם אמצעי החקירה הפסולים שננקטו הביאו בפועל לפגיעה "משמעותית וחמורה" באוטונומיית רצונו ובחופש בחירתו של הנחקר במסירת הודאתו (הלכת יששכרוב, עמ' 522-520). רק מקום בו הגיעה רמת הפסלות כדי פגיעה "בצלם דמות האדם" של הנחקר, תיפסל ההודאה, מניה וביה, ללא בחינת ההשפעה המעשית על חופשיות רצונו של הנחקר (עניין מובארק, פסקה 38).

 

         השני – דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שהתגבשה ועוגנה בהלכת יששכרוב, במסגרתה נתון לבית המשפט שיקול דעת לקבוע כי הודאה אינה קבילה מקום בו הגיע למסקנה כי זו הושגה שלא כדין וכי קבלתה כראיה במשפט תגרום לפגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן (שם, עמ' 570-569; עניין מובארק, פסקה 39).

יובהר, כי "מדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד גיסא; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך גיסא" (הלכת יששכרוב, עמ' 569). בהקשר לכך יביא בית המשפט, בין שיקוליו, את אופייה וחומרתה של אי-החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת ההודאה; את מידת ההשפעה שהייתה לאמצעי החקירה שאינו חוקי על אמינות ההודאה שהושגה; ואת הנזק והתועלת החברתיים הכרוכים בפסילת ההודאה (שם, עמ' 567-562). יודגש, כי עסקינן בדוקטרינת פסילה "יחסית", כך ש"לא כל סטייה מכללי החקירה ולא כל אמצעי שהופעל  בחקירה, גם אם אינם מקובלים על בית המשפט, יביא לפסילת הראיה" (שם, עמ' 563).

---

 אמצעי חקירה פסולים ? מ.א

---

           במרוצת השנים, קודם להלכת יששכרוב, הצביעה הפסיקה על אמצעי חקירה פסולים שהשימוש בהם יכול ויביא לפסילת הודאה שהושגה באמצעותם, ודומה כי לא נס ליחן של קביעות אלה. כך נמנו, בין היתר, אלימות ואיום באלימות; נקיטה בשיטת תחקור בלתי-הוגנת; יצירת לחץ נפשי בלתי-הוגן; שימוש בתחבולה בלתי-הוגנת; ונקיטה באמצעי פיתוי והשאה בלתי-הוגנים (עניין סנקר, פסקה 12 לפסק דינו של השופט א' א' לוי; עניין תורק, פסקה 26 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן; ע"פ 2939/09 פילצה נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (15.10.2009) (להלן: עניין פילצה); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 60 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) (להלן: על הראיות)).

 האמצעים הפסולים

24.      לאחר שהונחה התשתית המשפטית הדרושה לעניין, אעבור לבחינת האמצעים הפסולים אשר הופעלו כלפי המערער, לטענתו, במסגרת תרגיל החקירה – והאם יש בהם כדי להביא לשלילת קבילות הודאתו. כאמור, בא-כוח המערער טען בפנינו, כי התחבולה שננקטה כלפי המערער, בה לקחו חלק הן הסוהרים והן המדובבים – שוטרים סמויים שהושמו בתאו ובתא המעצר הסמוך והתחזו לעצירים, יצרה מציאות כוזבת לפיה אותם עצירים היו עלולים לפגוע בו היה ולא יחשוף את האמת נוכח חשדם כי הוא שוטר סמוי, ולפיכך, עסקינן בתחבולה בלתי-הוגנת, בגדרה נמסרה הודאה שאינה קבילה.

מהתחקות אחר עיקר טיעוניו של בא-כוח המערער, דומה כי האמצעים הפסולים המרכזיים עליהם מצביע המערער כמצדיקים את פסילת ההודאה הם הפעלת תחבולה בלתי הוגנת, שכללה – יצירת לחץ נפשי בלתי הוגן; איום באלימות; ופגיעה בזכותו להיוועץ בעורך דין. לגישתו של המערער, כל אמצעי בנפרד השפיע עליו להודות תוך שלילת רצונו החופשי ופגיעה בזכותו להליך הוגן, ומקל וחומר כך גם שילובם של האמצעים יחדיו. כאמור, אפנה עתה לבחינת טענותיו אלו.

 קבילות ההודאה שנמסרה במסגרת תרגיל החקירה

 25.      תחילה ייאמר, כי מושכלות יסוד הם שלצורך חשיפת האמת והגנה על שלום הציבור, רשאים העוסקים במלאכת החקירה ואיסוף הראיות, ולעיתים אף חייבים, לנקוט בתחבולות כאלה ואחרות, על-אף יסוד המרמה האינהרנטי הטמון בהן. בהקשר לכך יפים דבריו של השופט א' ויתקון בע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340, 352-351 (1974), שהפסיקה הרבתה לצטטם: 

"לדעתי, עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמתה בפשע … אין אני אומר שבמלחמה זו כל

האמצעים כשרים, אך אין אני גם מוכן להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'. חקירתו של פושע אינה משא-ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מירבי. במשא-ומתן כזה הייתי דורש מן הסוחר שלא ישאיר את בעל שיחו בספק על כך, שלא נמצאו טביעות אצבע על השיקים או, אם נמצאו, שאינם שלו. מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד (וכאן מותר לי להזכיר שעברו של החשוד ידוע לחוקר), אין אני דורש 'הגינות' כזאת. זכותו של חשוד היא לשתוק ולא ל'הישבר'; זכותו וחובתו של חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה" (ראו גם: עניין סנקר, פסקה 22 לפסק דינו של השופט א' א' לוי; ע"פ 2831/95  אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 292 (1996) (להלן: עניין אלבה).

            תחבולה מאושרת

           בצד זאת, יש להבחין בין תחבולה מותרת וכשרה, או למצער "נסבלת", לבין תחבולה נפסדת שעשויה להביא לפסילת הודאה שנמסרה בעקבותיה. בית משפט זה עסק לא אחת בניסיון לשרטט את קו הגבול לעניין זה, ובמבחנים שיש ליישם לשם כך (ראו: עניין אלבה, עמ' 292; ב"ש 22/87 ביטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 52, 56 (1987)). בסופו של יום, ככלל, דומה כי תחבולה נפסדת היא תחבולה השומטת את הקרקע תחת יכולתו של הנחקר לעשות שימוש בזכות השתיקה ובזכותו להימנע מהפללה עצמית, ולמעשה שוללת, על רקע המצג הכוזב שבבסיסה, את יכולת הבחירה של הנחקר אם למסור הודאתו אם לאו; או פוגעת בשורת עשיית הצדק (עניין זדורוב, פסקה 56 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; ע"פ 9613/04‏ ‏בן סימון נ' מדינת ישראל, פסקה ל' (4.9.2006); על הראיות, עמ' 74). זאת, כשהדברים נבחנים בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה לגופו.

 תחבולה ליגיטימית – מדובבים 

26.      באופן פרטני יותר, בפסיקת בית משפט זה הוכר זה מכבר שככלל עצם השימוש במדובבים מהווה תחבולת חקירה לגיטימית, ואין לראות בפעולת הדיבוב, כשלעצמה, פגיעה בזכות השתיקה של הנחקר ובזכותו להימנע מהפללה עצמית באופן המוביל לפסילת הודאה שניתנה בפני מדובב (עניין אלזם, עמ' 220; ע"פ 3817/09 אזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (16.9.2010); ע"פ 476/79 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785, 805 (1980)). יודגש, שכאשר עסקינן במדובב, סבור הנחקר שהוא משוחח עם אדם שאינו קשור לחקירתו, כך שהודאתו נמסרת בהכרח בגדרה של "מציאות מדומה" שיצרו כלפיו החוקרים, אך על אף עובדה זו לא נשללה הלגיטימיות של שימוש במדובבים. כך, גם כאשר עסקינן ב"מדובב פאסיבי", אשר נמנע מפעולות ושיחות יזומות והתנהלותו מתמצה בהתחקות אחר צעדי החשוד והאזנה לו, וגם כאשר עסקינן ב"מדובב אקטיבי", הנוקט בצעדים להוצאת מידע מן החשוד באופן יזום ופעיל (עניין אלזם, עמ' 220; ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ז(6) (21.4.2005).

לגישות ביקורתיות באשר לשימוש במדובב בכלל, ובמדובב אקטיבי בפרט, ראו: ניר פלסר "תיחום גבולות השימוש במדובבים  משטרתיים סמויים לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מאזני משפט ג 439 (תשס"ה) (להלן: פלסר); בועז סנג'רו "השימוש בתחבולות ובמדובבים לשם גביית הודאות" עלי משפט ט 399 (תשע"א); מרדכי לוי "הסכנה של הרשעות-שווא בישראל – גורמיה המרכזיים והצעות לצמצומה" מאזני משפט י 11, 63-61 (תשע"ה)). כל זאת, כאשר הרציונל שבהפעלת מדובב, אמצעי חקירתי אשר דומה כי השימוש בו הפך לשכיח במרוצת השנים, טמון בסברה כי "במקרים רבים נוטה חשוד לפתוח את סגור לבו בפני מי שעצור עמו ולהימנע מכך בחקירה בפני איש מרות" (ע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 405, 411 (2001)). ודוק; ברי כי גם הפעלת מדובבים כפופה לעקרונות הכלליים המבחינים בין תחבולה חקירתית מותרת לתחבולה חקירתית פסולה, כמפורט לעיל.

 אין מניעה מספר רב של מדובבים

27.       מן הכלל אל הפרט: תחילה ייאמר, כי משהפעלת מדובבים הוכרה כתחבולת חקירה לגיטימית, לכאורה אין מניעה כי ייעשה שימוש במספר רב של מדובבים בעניינו של נחקר, כפי שנעשה במקרה שבפנינו. כך, גם איני שולל את האפשרות שאף "סוהרים" (כשמונח זה מכוון בענייננו לאחראים על המשמורת בה נתון הנחקר, בין אם מדובר באנשי משטרה ובין אם מדובר באנשי שירות בתי הסוהר) יהיו "בסוד העניינים" וימלאו תפקיד מסוים בתחבולה המופעלת בעניינו של הנחקר (על-אף שדומני, ועל כך אעמוד להלן, כי התפקיד שהוקצה לסוהרים בתרגיל החקירה שבוצע בעניינו של המערער אינו נקי מקשיים). כאמור, אין בנתונים אלו, כשלעצמם, כדי להעיד כי עסקינן בתחבולה נפסדת. אכן, אין ספק, כי תרגיל החקירה שהופעל כלפי המערער היה בגדר תחבולה מורכבת ומתוכננת אשר התבצעה בהשתתפות מספר גורמים, ואולם אין בעניין זה, כשלעצמו, כדי להביא לקביעה כי היא כללה שימוש באמצעים פסולים אשר מעמידים בספק את קבילות ההודאה שנמסרה במהלכה, ויש לבחון את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה בראי המבחנים שהתוותה הפסיקה. לכך אפנה עתה.

---

 פעולת הסוהרים

28.      כאמור, לאחר חשיפת שקריו של המערער באשר לחשדות המיוחסים לו (כמו גם באשר למשך הזמן בו היה עצור) כפי שהם נאמרו לחיים ולגיא, על-ידי הסוהרים במתקן המעצר, התפתחו חילופי דברים קולניים בין השלושה שנמשכו כ-17 דקות. בטרם נפנה לתוכנם ולאופן התנהלותם של המדובבים במהלכם, יש לבחון תחילה את עצם פעולתם של הסוהרים, אשר מסרו בעקיפין, תוך כדי שיחה, "תמימה" כביכול, פרטים על העצורים במתקן המעצר ובכללם המערער, והכל באזני העצורים עצמם. סוגיה זו לא נדונה באופן ישיר במסגרת הנימוקים להחלטה במשפט זוטא בבית המשפט המחוזי. יובהר, כי מההקלטה עולה שהשיחה בין הסוהרים התנהלה במסגרת כזו או אחרת של חילופי משמרות.

אקדים ואומר – לא הוברר האם מדובר בהתנהלות שגרתית של סוהרים, כמו גם האם הסוגיה של מסירת פרטים כגון-דא בנוגע לעציר בפני עצירים אחרים על-ידי סוהרים מוסדרת באופן כלשהו, לרבות בנהלים פנימיים של שירות בתי הסוהר. דומה כי סוגיה זו יכולה לעורר שאלות כבדות משקל ביחס לחובות הסוהר וזכויות העציר ככלל, וביחס לזכותו של עציר לפרטיות בפרט – שכן, לכאורה לגיטימי שעציר או אסיר יבחר שלא לשתף את חבריו לתא בפרטי המעשים המיוחסים לו או המעשים בגינם הורשע. ואולם, הצדדים, ובפרט בא-כוח המערער, לא טענו בפנינו להיבט זה של הסוגיה, וכל שנטען הוא כי גיוסם של הסוהרים לתרגיל החקירה, כמו גם התנהלותם במהלכו, פגעה באפשרותו של המערער לשמור על זכות השתיקה ולפעול בהתאם לעצתה של עורכת דינו. יתר על כן, במקרה הנדון, אופי החשדות נגד המערער "נחשף" באוזני "עצורים" שלא היו אלא שוטרים סמויים, כך שלא ניתן לדבר על מעשה פסול בנסיבות המקרה, שכן פרטיותו של המערער לא נפגעה בפועל.

 הבניית תרגיל החקירה מ.א

           כפי שפורט, ביום שקדם למסירת ההודאה ובעצת עורכת-דינו, בדה המערער סיפור כיסוי, אותו מסר לשותפיו לתא המעצר, ביחס לחשדות המיוחסים לו וביחס לתקופת מעצרו, במטרה להימנע ממסירת מידע מפליל למדובב שעשוי לשהות עמו. משהבינו האמונים על חקירתו כי המערער אינו נכון לשוחח עם העצורים (המדומים) שבתאו על דבר החקירה, נעשה לכאורה שימוש בסוהרים כדי לחשוף את שקרי המערער, באופן שייאלץ אותו להתעמת עם המדובבים בשאלת טיב החשדות הקיימים נגדו.

---

חוסר נוחות – מ.א

בהקשר זה יודגש, כי המדינה לא טענה שחשיפת המידע על-ידי הסוהרים נעשתה באופן אקראי ושהייתה זו התנהלות "רגילה" שאך בדרך מקרה סייעה לתרגיל החקירה, ולכן אניח את ההנחה הנוחה למערער, כי התנהלות הסוהרים הייתה מהלך מתוכנן מראש במסגרת תרגיל החקירה. כאמור, חלקם זה של הסוהרים בתחבולה שננקטה בעניינו של המערער יכול, בנסיבות מסוימות, לעורר אי-נוחות. אכן, שימוש במדובב הוא תחבולה לגיטימית, ואולם משניסיונותיהם של המדובבים לא הניבו פרי והם נתקלו בחומה בצורה, יכולה להיות בעייתיות מסוימת בכך שפעולתם של הסוהרים, אשר לכאורה חשפו בפני שאר העצירים מידע בנוגע למעצרו של המערער והחשדות נגדו, היא שהביאה את המערער לשוחח עמם, בניגוד לרצונו, אודות החשדות שבגינם נעצר (וכאן אותם עצירים היו בפועל שוטרים סמויים;

מציאות מדומה – מ.א

כך שגם מהיבט זה יצרו החוקרים מציאות מדומה, בגדרה סבר המערער שפרטי החשדות נגדו נחשפו בפני עצירים אחרים, אף שהדבר לא אירע בפועל). בצד זאת, ועל-אף הבעייתיות האמורה, איני סבור כי התנהלותם זו של הסוהרים, כשלעצמה, הביאה לפגיעה משמעותית וחמורה בחופש הבחירה של המערער אם להתוודות בפני המדובבים אם לאו או בזכותו להליך הוגן; שכן גם בהינתן האמור, היה באפשרותו להמשיך ולדבוק בשתיקתו ביחס לפרטי החקירה שהתנהלה בעניינו (כעצת עורכת דינו), או למצער, למסור פרטים חלקיים בלבד (ויודגש שוב, אין בקביעתי זו כדי לטעת מסמרות בשאלה האם מעשיהם של הסוהרים היו למעשה אסורים – טענה שלא נטענה על-ידי בא-כוח המערער, ולמדינה לא ניתנה ההזדמנות להתגונן מפניה, ועל כן ברי שאין ביכולתנו להידרש אליה). לטענת המערער, לא הייתה לו אפשרות לדבוק בסיפור הכיסוי שרקם נוכח התנהלותם של המדובבים ומצב חוסר האונים אליו נקלע – את זאת אבחן עתה, אגב הידרשות מפורטת יותר לחלקיו העיקריים של תרגיל החקירה שבמוקד המחלוקת.

 איום באלימות. מ.א

29.      מרגע שהתברר לחיים וגיא כי המערער מסר להם נתונים שקריים בדבר סיבת מעצרו, האווירה הנינוחה ששררה בתא המעצר עד לאותה העת שינתה פניה, והשניים החלו מטיחים במערער האשמות כי הוא שוטר סמוי. במהלך הוויכוח בין המערער לבין השניים הרים חיים את קולו, צעק על המערער, ירק על הרצפה, והכה בחוזקה על דלת מתכת. בשלב מסוים אף אומר חיים למערער: "ועשיתי לך פה כבוד, וואלה תתבייש לך תאמין לי. אם אתה לא אבא שלי, אני מזמן עכשיו לא נותן לך שפיץ" (ת/3ב, עמ' 5; ו"בתרגום חופשי": אם לא היית מבוגר ממני הייתי דוקר אותך). בהמשך, אומר חיים למערער: "צא מפה למה יהיה פה משהו לא טוב. קרא לו [לסוהר – צ.ז.] שיעיף אותך למה אני אומר לך, או אתה או אני, יהיה פה משהו לא טוב" (שם, עמ' 7); ואף פונה לסוהר בבקשה שיוציא את המערער מן התא באומרו: " … שהוא לא יוצא מפה, וואלה יהיה פה טרור" (שם, עמ' 10). חיים מאשים את המערער כי הוא אחראי לכך שמעצרו-שלו הוארך בארבעה ימים, ומביע פעמים רבות במהלך השיחה את עלבונו נוכח שקרי המערער, בעוד זה האחרון מנסה לפייסו. כך, למשל:

 "חיים: זה שוטר זה. אני אתמול ישנתי איתו פה. התנהגתי אליו יפה דאגתי לו. כמו בן זונה אני תאמין לי.

ליאור [המערער]: אתה לא בן זונה. אתה בן אדם טוב.

חיים: תמיד אני נופל בגלל הלב שלי.

ליאור: אתה בנאדם טוב ואתה עזרת לי.

חיים: איזה בנאדם טוב ואתה זיינת אותי אתה שוטר אתה סמוי. כמה אתה מקבל בשביל זה מה קרה, זה שווה? גמרת לי את החיים עכשיו" (שם, שם).

 המערער מעורער 

           המערער מצדו, התחנן בפני חיים וגיא שיאמינו לו כי הוא אינו שוטר סמוי, וכי שיקר בעצת עורכת דינו בשל חשש ממדובבים. המערער הסביר כי הוא חוקר ברשות המיסים, וכי נעצר בחשד לקבלת שוחד במסגרת פרשיית קופת חולים מאוחדת. בצד זאת, המערער מקפיד שלא להודות בפני השניים בביצוע העבירות, ומדגיש שמדובר בחשדות שמייחסים לו בעוד הוא שומר על זכות השתיקה בחקירה וטוען כי לא עשה דבר (שם, עמ' 9 ועמ' 12) – וזאת, בניגוד לטענת המערער כי הודה כבר בפני חיים וגיא במיוחס לו, עוד בטרם מסר הודאתו בפני אריאל. יצוין, כי במהלך הוויכוח המערער מדבר באופן רגוע ושקט (ועל כך, בהמשך). לקראת סוף הוויכוח בין השלושה, מגיעים הסוהרים, מנסים להרגיע את הרוחות ומבקשים להעביר את חיים מתא המעצר, אך גיא מצדו מבהיר כי הוא אינו מוכן להישאר לבד עם המערער. לכן, מבקשים גיא וחיים כי המערער יועבר מן התא, והסוהר נענה להצעתם. המערער אינו שש לעבור וממשיך להתעקש ולהבהיר כי הוא אינו שוטר סמוי וכי לא עשה דבר.

---

 שוטר טוב שוטר רע

           בשלב זה, מועבר המערער לתא הסמוך בו שוהה אריאל. במהלך הדקות הראשונות של השיחה המתפתחת בין השניים ממשיכים חיים וגיא, מעת לעת, להזהיר את אריאל מפני המערער (כזכור, דבריהם נשמעים גם בתא הסמוך, בו שוהה אריאל עם המערער). המערער מסביר לאריאל את הסיבה שבגינה שיקר לחיים וגיא, ומבהיר כי הוא אינו שוטר סמוי.

בהמשך, מתחיל המערער לספר לאריאל על עבודתו ברשות המיסים; על כך שנעצר בחשד לקבלת שוחד; על פרשיית קופת החולים באופן כללי ועל סיבוני בפרט. לאחר כחצי שעה של שיחה, מודה המערער לראשונה בלקיחת שוחד מסיבוני, מספר בפירוט רב על השתלשלות האירועים ואף מתייעץ עם אריאל לגבי חקירתו. שיחתם זו נפרשת על-פני מספר שעות, עם הפסקות, כאשר בין לבין מדברים השניים, בין היתר, גם על נושאים אישיים אחרים ומתפלפלים על דברי תורה. בשונה מן הוויכוח (או המריבה) עם חיים וגיא, שיחתו של המערער עם אריאל מתנהלת ברוגע ובנעימות, וגם כאשר אריאל מטיל ספק בדברי המערער או מעביר ביקורת על התנהגותו, הוא אינו נוקט כלפיו בטון תוקפני או מאיים.

---

 מדובב רביעי. מ.א

           המדובב הרביעי שנטל חלק בתרגיל החקירה הוא סער, אשר שהה בתא מעצר יחד עם אריאל בחלקים כאלה ואחרים של התרגיל, והעמיד פני חולה (לא ברור מן הראיות שהונחו בפנינו באיזה שלב בדיוק הוצא סער מאותו התא, אך היה זה בטרם עבר אליו המערער). בהקלטת תרגיל החקירה סער אינו נשמע כלל, וכל שניתן למצוא הוא אזכורים לנוכחותו. כך, למשל, אומר המערער לאריאל (עובר לחשיפת שקרי המערער על-ידי הסוהרים): "כן, ההוא חולה תיזהר שלא תידבק ממנו. שיביאו לו אמבולנס שייקחו אותו. מסכן, הוא ארבע שעות, הולך למות, קראנו לסוהרים הוא לא זז" (ת/3ב, עמ' 3). בעדותו במשפט הזוטא ציין סער, כי הוא העמיד פני חולה מן הרגע שנכנס לתא המעצר; כי המערער הפנה את תשומת לב הסוהרים למצבו מספר פעמים; וכי עברו "מספר שעות" עד שקיבל סיוע מן הסוהרים (עמ' 154-152 לפרוטוקול).

---

 תחבולה מותרת או אסורה ?

30.      האם חצתה התנהלות המדובבים המתוארת את הגבול שבין תחבולה לגיטימית לתחבולה אסורה? האם נעשה שימוש באמצעים פסולים באופן שהביא לשלילת יכולתו של המערער לבחור אם לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית אם לאו? האם ההודאה הושגה שלא כדין ופגעה באופן מהותי בזכות המערער להליך הוגן? לגישתי, על-אף קשיים כאלה ואחרים שדבקו בתרגיל החקירה, יש להשיב על שאלות אלו בשלילה. אפרט.

 

31.      כאמור, לטענת המערער, ההאשמות והאיומים שהוטחו בו, לצד ההתרחשות שארעה עם סער, הביאו אותו למצב של חרדה וחוסר אונים והפעילו עליו לחץ נפשי בלתי הוגן, כך שלא נותרה בידו ברירה של ממש והוא נאלץ לשבור שתיקתו ולמסור הודאתו.

 מדובב "חולה" : פירוק לשלבים – מ.א

32.      תחילה, לעניין סער – אודה כי עלו בי תהיות באשר לתפקיד שהוקצה לסער במסגרת תרגיל החקירה, שכן חלקו התמצה בהעמדת פני חולה שהטיפול בו משתהה – הא-ותו-לא. סער מסר בעדותו, כי חשוב היה לו להפגין למערער שהוא אינו חש בטוב, אך הכחיש כי הדבר נועד כדי לאותת למערער שהוא אינו מקבל יחס וטיפול מהסוהרים על-אף מצבו (עמ' 152 לפרוטוקול). גם בבית המשפט המחוזי וגם בדיון שנערך בפנינו טען בא-כוח המדינה כי המטרה שעמדה בבסיס תפקידו של סער בתרגיל החקירה חוסה תחת תעודת החיסיון שהוצאה על חשיפת שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה בחקירה.

המטרה הסמויה – העדר עזרה מהסוהרים. מ.א. בית המשפט לא מקבל :

דומני שככל שתכלית עיצוב דמותו והתנהגותו של סער היתה להבהיר למערער כי לא יקבל סיוע מן הסוהרים היה וייקלע למצב של מצוקה גופנית או בריאותית, בבחינת הטלת אימה ופחד מן הבאות והבנה כי אין לו על מי לסמוך בכל הנוגע לבריאותו ושלמות גופו, כטענת המערער – אין לשלול את האפשרות שמדובר לכאורה באמצעי פסול ובתחבולת חקירה נפסדת, שכמוה כאיום באלימות פיזית. ואולם, איני נדרש לקביעה נחרצת בנדון, שכן על-אף אי-הבהירות הרבה האופפת את עניינו של סער, וטענותיה הלאקוניות של המדינה בהקשר זה, התקשיתי לקבל את טענות המערער בנדון, וזאת בהתחשב בהשתלשלות האירועים כולה.

יודגש, כי כעשר דקות בלבד לאחר שהחלו חילופי הדברים הרמים בין חיים וגיא לבין המערער, הופיע אחד הסוהרים על-מנת לברר את פשר המהומה ולצנן את הרוחות.

בחלוף כשבע דקות נוספות, ומשהוויכוח בין השלושה המשיך להתנהל, העביר הסוהר את המערער מתא המעצר בו שהה לתא הסמוך, על-מנת להפריד בין הניצים. נראה כי יש בתגובתם המהירה, באופן יחסי, של הסוהרים להתפתחויות המתוארות, תהא מטרתה אשר תהא, כדי להחליש באופן ממשי את טענות בא-כוח המערער באשר למסר שמצבו של סער נועד לכאורה לשדר למערער. כך, ניתן אף להתרשם מן ההקלטות בתא המעצר כי הסוהרים דואגים לתקשר עם המערער באשר למועדים בהם עליו לקבל את התרופות אותן הוא נוטל (למשל: ת/4, עמ' 25), ואף מבהירים כי יקבלם בכל עת שיבקש (ת/3ב, עמ' 39). בהתחשב באמור, מצאתי לדחות את טענות המערער בהיבט הנוגע לחלקו של סער וההשפעה שהיתה לו על המערער.     

          האיומים. מ.א

33.      אשר לאיומים שהפנה חיים כלפי המערער ולהתנהלותו הכוללת: כמפורט לעיל, במהלך הוויכוח התבטא חיים באופן שניתן לראותו כאיום לפגיעה אלימה בגופו של המערער. אמירות אלו התמצו בעיקרן בכך שחיים ציין כי אם המערער לא יעבור מתאו "יהיה פה לא טוב", "יהיה פה טרור", כמו גם כי לולא גילו המבוגר של המערער היה חיים נותן לו "שפיץ". כל זאת, כאשר ממילא התנהלותו של חיים הכוללת בהתרחשות האמורה התאפיינה בצעקות ובהטחת האשמות במערער.

---

 הפעלת אלימות נפשית ופיזית פסולה : מ.א

           דומה כי קיימת תמימות דעים שהפעלת אלימות פיזית ונפשית כלפי נחקר וכן איומים לשימוש בכוח כאמור, מהווים, מעצם טבעם, אמצעים פסולים (עניין זדורוב, פסקה 54 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; ע"פ 2208/04‏ מדינת ישראל נ' זהראן, פסקה 7 (12.12.2005)). ואולם, גם כאשר באמצעים כגון-דא עסקינן, עדיין נותר מקום לבחון את "השאלה העובדתית בענין השפעת האמצעי הפסול על [חופשיות – צ.ז.] ההודאה, ורק כאשר מדובר באמצעי הפוגע בצלם דמות האדם – דרגת חקירה 'ברוטלית ובלתי אנושית' – תיפסל ההודאה מיניה וביה ללא בחינה עובדתית" (עניין מובארק, פסקה 76; ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197 (1984); עניין סנקר, פסקה 12; פלסר, עמ' 469-468). על-אף שיש להסתייג מחלק מאמירותיו של חיים כלפי המערער, כמו גם מן האופן בו נאמרו, איני סבור כי אלו הגיעו לרמה כה קיצונית המובילה למסקנה כי די בכך כדי להביא לפסילת קבילות ההודאה, מבלי לבחון את מידת השפעתם על חופשיות מסירתה. גם אם התנהגות זו אינה בגדר התנהגות הולמת של חוקר (ואין רלבנטיות לכך שהתחזה לעציר באותה העת), אין בה, כשלעצמה, כדי לעלות כדי עוצמת פגיעה בכבוד האדם המצדיקה פסילת ההודאה מבלי להידרש לנפקותה על מסירת ההודאה. כך, גם לא מצאתי כי מתקיימת בה העוצמה הנדרשת כדי להפוך את ההודאה שמסר המערער לראיה שהושגה שלא כדין ופגעה באופן מהותי בזכות המערער להליך הוגן. בהקשר זה ייאמר, בזהירות המתבקשת, כי במקרה שבפנינו עסקינן באיומים מרומזים, ומכל מקום, לא מִיָּדִיים. כל זאת, גם בהתחשב בתמונה הכוללת, בין היתר, בכך שמרבית אמירותיו של חיים במהלך הוויכוח התמקדו בחששו של חיים מן הצפוי לו בעקבות כך ששטח סיפורו בפני המערער, כמו גם בעלבון שחש, כביכול, חיים ממעשי המערער, ולא בביטויי תוקפנות כלפיו. משנקבע כי לא מדובר באמצעים קיצוניים העולים כדי פגיעה "בצלם דמות" המערער, אפנה עתה לבחון את השפעתם על הודאת המערער ואם היה בהם כדי לשלול את אוטונומיית הרצון של המערער במסירת ההודאה, באופן שיביא לפסילתה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות.

---

 יצירת הסביבה בא יתרחש הדיבוב

34.      אכן, ההתרחשות שארעה בחלקו הראשון של תרגיל החקירה – חילופי הדברים בין גיא וחיים לבין המערער (אשר נמשכו, כאמור, כ-17 דקות) – העמידה את האחרון במצב שאינו נוח, בלשון המעטה, וסביר שאף הביאה אותו לתחושות חרדה ולחץ בצורה כזו או אחרת. נאות אני גם לקבל את טענת בא-כוח המערער כי התרחשות זו נתנה אותותיה והטביעה את חותמה גם על חלקו השני של תרגיל החקירה – שיחתו של המערער עם אריאל, שכן המערער עדיין היה נתון תחת התחושה שעליו להוכיח לסובבים אותו כי הוא אינו שוטר סמוי וכי אין אמת בהאשמות שהוטחו בו. ואולם, אף אם התנהלותו של חיים, בחלקה, עוררה בי תחושת אי-נוחות, לא מצאתי כי היה בה כדי להביא לפגיעה משמעותית ברצון החופשי של המערער במסירת ההודאה.

---

 פוגעניות במהלך הדיבוב

           מהתבוננות בתמונה הכוללת עולה, כי על-אף ההאשמות שהטיחו חיים וגיא במערער, לעיתים בצורה פוגענית, המערער שמר על קור-רוח וענה לשניים בצורה רגועה ומחושבת. המערער עמד איתן נוכח הסיטואציה, וגוון קולו נותר יציב, וזאת גם מקום בו הוא "מתחנן" בפני השניים שיאמינו לגרסתו ונשבע בבנותיו כי הוא דובר אמת (ת/3א, 1:30:25). ומעל הכל – קיימת חשיבות של ממש לכך שהמערער אינו מודה בפני חיים וגיא בביצוע העבירות ומקפיד לומר כי מדובר בחשדות שמייחסים לו, ורק בהמשך הוא מוסר את הודאתו בפני אריאל במהלך שיחה נעימה ונינוחה, באופן יחסי, שמתנהלת בין השניים. זאת ועוד, המערער אינו שש להיעתר להצעתו של הסוהר לעבור לתא הסמוך, וממשיך לנסות ולשכנע את חיים וגיא כי הוא אינו שוטר סמוי. יש בנתונים שנמנו כדי לחזק את התחושה כי המערער אינו חש באיום של ממש מפני השניים. ככל שהתנהלותם של חיים וגיא אכן הביאה את המערער למצב בו הוא חושש לחייו, כפי שטען (עמ' 173 לפרוטוקול), ניתן היה אך לצפות כי ימסור הודאתו כבר בפניהם; או למצער יגלה רצון לעבור לתא הסמוך.

---

 התייעצות בעצורים

35.      מכל מקום, גם אם ההתרחשויות מול חיים וגיא העיבו על תחילת השיחה שהתנהלה בין אריאל והמערער, והם שהובילו את האחרון לספר בהמשך לאריאל על פרשיית קופת החולים, לא נמצא לכך ביטוי של ממש בדרך הילוכה של השיחה בין השניים, כאשר המערער מרבה להתייעץ עם אריאל; ואילו הוא מצדו מביע עניין בדברים ושואל שאלות, אך לא מאלץ את המערער לדבר. אכן, גם אריאל, מעת לעת, מטיל ספק בדבריו של המערער במהלך השיחה, אך מהאזנה להקלטה ניתן להתרשם כי הדברים לא נאמרים בצורה תוקפנית או מאיימת, אלא כחלק ממהלך שיחה רגיל.

 מרחק הזמנים

           ויודגש, המערער אינו מוסר הודאתו בפני אריאל מיד עם המעבר לתא המעצר בו שוהה האחרון, ובעקבות הלחץ שהופעל עליו מצד חיים וגיא, אלא אך כחצי שעה לאחר שהחלה השיחה בין השניים ולאחר שנראה כי אריאל רכש בצורה כזו או אחרת את אמונו של המערער. כך, למשל, עוד בטרם התוודה המערער בקבלת השוחד הוא מתייעץ עם אריאל האם ניתן להוציא פלט שיחות של מכשיר טלפון שהופעל על-ידי "טוקמן" ואינו רשום על שם המערער, ממנו ביצע המערער שיחות לעורך דינו של סיבוני (ת/3ב, עמ' 24-23). בהמשך, גם כאשר אריאל מסב את השיחה אליו ומנסה לשוחח על הבעיות שהתעוררו בחקירתו-שלו, מסיט המערער את הנושא בחזרה לעניינו וממשיך ומתייעץ עם אריאל (שם, עמ' 35). בסופו של יום, דומה כי במהלך השיחה ובהתחשב בהתפתחויות, שוכנע המערער כי אריאל אינו מדובב, והחליט לשתפו לא רק בחשדות התלויים נגדו אלא גם בביצוע המעשים עצמם.

---

 הפחתת לחץ ?

36.      מעבר לכך יצוין, בזהירות המתבקשת (שכן נתון זה לא עלה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ואף לא בטענות הצדדים), כי מההקלטה עולה שחיים הוצא מתא המעצר בו שהה והועבר לבית המעצר "ניצן" (ת/3ב, עמ' 15; ת/3א, 1:47), וזאת כעשר דקות לאחר שהוצא ממנו גם המערער. ככל שאכן אלו הם פני הדברים, הודאתו הראשונית של המערער בפני אריאל נמסרת אפוא כעשרים דקות לאחר שחיים כבר אינו בסביבה. להשקפתי, לנתון זה ישנה משמעות, שכן חיים הוא הגורם העיקרי אשר התנהל באופן בוטה ומאיים כלפי המערער, וכביכול, היעדרו אמור היה להפחית מן הלחץ והחרדה בו היה המערער נתון לטענתו. העובדה שהמערער החליט להתוודות בפני אריאל ולספר לו את סיפור המעשה גם לאחר לכתו של חיים, אך מחזקת את מסקנתי כי מסירת הודאתו לא נבעה מן הלחץ שהופעל עליו, אלא דווקא מן האופן בו התנהלה השיחה בינו לבין אריאל, ומרצונו לחלוק את עניינו עמו. כאמור, בשלב בו נמסרה ההודאה הראשונית, "האיום" וגורם הלחץ המשמעותי ביותר מבחינת המערער כביכול הוסר, והעניין מחליש ואף מאיין את טענותיו של המערער בדבר הפגם שנפל בחופשיות הודאתו.

---

 היכולת להתרשם מההקלטה

37.      בהערת אגב אציין, כי יש לדחות מכל וכל את טענת המערער לפיה לא היה באפשרות בית המשפט המחוזי (ועל כן גם אין באפשרותנו) ללמוד מן ההקלטה המתעדת את תרגיל החקירה לעניין השפעת התרגיל שנערך על המערער עצמו (ובעיקר על מצבו הנפשי), שכן עסקינן בקלטת שמע ולא בתיעוד חזותי, נוכח תעודת חיסיון שהוצאה. טענה זו אין בידי לקבל. ראשית, פעמים רבות מסתמך בית המשפט על ראיות הכוללות שמע בלבד (כאשר בענייננו עסקינן בהקלטה באיכות גבוהה), ומסיק מסקנות המתבססות, בין היתר, על טון דיבור, נימת קול ואינטונציה. שנית – וכאן העיקר – טענתו של המערער היא בבחינת אחיזת החבל משני קצותיו. מחד גיסא, משליך בא-כוח המערער את כל יהבו על הקלטת תרגיל החקירה, מבקש שנלמד ממנה על חוסר האונים והמצב החרדתי בו היה נתון המערער, בין היתר, בשל גוון הקול בו נקטו המדובבים (ויודגש, כי בדיון בערעור הפציר בנו בא-כוח המערער שלא נסתמך על תמלול תרגיל החקירה בלבד בהבהירו כי יש חשיבות לשמיעת מהלך הדברים, ואף השמיע חלק מן ההקלטה במהלך הדיון); באותה נשימה ומאידך גיסא נטען, כי אין להסיק לעניין המצב הנפשי בו היה נתון המערער עצמו בהתבסס על השמע. אכן, אין טוב ממראה עיניים, ושומה עלינו לבחון בזהירות את הקלטת תרגיל החקירה בשים לב לכך שעסקינן בהקלטת אודיו בלבד. ואולם, ניסיונו של בא-כוח המערער לסייג באופן מלאכותי את הקביעות שניתן להסיק מן השמע ואת אלה שלא, אינו ראוי.

---

 חפיפה בין מצב נפשי לשמיעת המצב הנפשי

           עוד אציין בהקשר זה, כי מוכן אני להניח שהעובדה שהמערער הצליח לשמור על נימת קול רגועה ושקטה במסגרת הוויכוח שהתנהל בינו לבין חיים וגיא, נבעה מכך שהמערער עשה מאמצים על-מנת להימנע מלהביע את האימה והחרדה שאחזו בו באותה העת, מחשש שיהיה בכך כדי להחמיר את מצבו מול השניים.

ואולם, לא זו הייתה טענת המערער בעדותו בבית המשפט המחוזי, ואף להיפך – המערער טען בעדותו כי במהלך הוויכוח האמור החל לבכות ולרעוד ואף נכנס להתקף חרדה שגרם לו להטיל שתן על עצמו בשל האימה שאחזה בו (עמ' 176-171 לפרוטוקול). אין ספק, כי טענותיו אלו היו אמורות לקבל ביטוי בהקלטה, וכאמור, לא כך הדבר ואף להיפך. בהתחשב באמור, אין מנוס מן ההתרשמות, כי עדותו של המערער בבית המשפט כללה ניסיונות ממשיים להעצים את תחושותיו במהלך האירועים במעצר ואת השפעתם על רצונו החופשי בעת מתן הודאתו. התרשמות זו, לצד העובדה כי אכן דבק שיהוי בהעלאת טענות המערער באשר לפגמים שנפלו בהתנהלות תרגיל החקירה, כמו גם באשר למצב החרדה בו היה נתון במהלכו, אך מחלישים את טיעוניו. מכל מקום, ההנחה שהוצגה לעיל אינה מסייעת למערער להתמודד עם כלל הטעמים שהוצגו למסקנתי לפיה לא היה בלחץ הנפשי בו הוא היה נתון בעקבות התנהלותם של חיים וגיא כדי לשלול את יכולת הבחירה של המערער במסירת הודאתו.

---

 חבלה בייצוג

38.      נותרה, אפוא, טענת המערער לפיה אריאל ערער על עצותיה של עורכת דינו, והניע אותו שלא להישמע לעצתה, כל זאת באופן שפגע בזכותו להיוועצות. כבית המשפט המחוזי, לא מצאתי גם אני ביסוס לטענה האמורה, ודינה להידחות. המערער מפנה בהקשר זה לחלק הבא בשיחתו עם אריאל, ואליו בלבד:

 

"ליאור: … שאני לא אזכה לראות את הבנות שלי, אני לא יודע אם יש לך בנות או ילדים. אבל אם אני משקר לך שאני לא אזכה לראות אותם בחיים. שימותו אם אני משקר. בחיים שלי לא הייתי עצור, אני לא יודע מה זה בית מעצר. לא יודע כלום. העורכת דין שלי אמרה אל תדבר תמציא סיפורים תחרטט להם. אתה בן אדם שתיפול למדובב.

אריאל: תקשיב אבא'לה.

ליאור: תאמין לי.

אריאל: לא יודע מי זאת העורכת דין שלך, לא יודע מה, אני רק שומע פה סיפורים שאני לא אוהב לשמוע.

ליאור: צודק.

אריאל: אני אומר לך הכי אמיתי. לא מכיר אותך, לא יודע מי אתה, תבין אותי אני בדיוק במצב שלך. אבל אני לא משקר. אני יודע להיות בן אדם ישר. או לפה או לפה. אין לי בעיה. אבל אוונטות אני לא אוכל, אני לא אוהב את זה" (ת/3ב, עמ' 18).

 הפחדת העצור

           ראשית ייאמר, כפי שעולה מחלק זה של השיחה, כמו גם מחלקים אחרים, אריאל מתרעם על כך שהמערער בחר לשקר לשותפיו לתא על החשדות בגינן נעצר, ולא על עצם ההחלטה שלא למסור פרטים על חקירתו ככלל (שם, עמ' 16). לכאורה, נראה זה אך הגיוני שיגיב כך, בדמותו כעציר, בלי קשר לשאלה אם המערער שיקר בעצת עורכת דינו אם לאו. שנית, יש לראות את התמונה הכוללת של הליך הדיבוב בין אריאל למערער, ואין להיתפס למשפט כזה או אחר המוצא מההקשר הכולל של הדברים שמוחלפים בין השניים. בחינה שכזו מעלה, כי אריאל מקפיד שלא לדבר סרה בעורכת הדין, ולא מפציר במערער לפעול בניגוד לעצותיה, גם כאשר ייעוצה עלול, כביכול, לפגוע באפקטיביות החקירה. כך, למשל:

 

"ליאור: עשית עימות פעם?

אריאל: עשיתי עשר פעמים עימותים.

ליאור: ודיברת?

אריאל: פעם אחת דיברתי ו…

ליאור: זה לא יצא…

אריאל: דיברתי כמה פעמים ת'אמת דווקא, יצא לי, אולי פעמים שלוש אפילו לדבר. לא היה בזה שום בעיה.

ליאור: היא [עו"ד חכמון – צ.ז.] אמרה לי, שב בחדר תגיד שומר על זכות השתיקה בעצת עורכת הדין שלי.

אריאל: בסדר. תשמע היא אומרת לך היא יודעת כפרה. לא נכנס אני, אם היא יודעת היא יודעת" (ת/ב3, עמ' 42-41).

---

           אשר-על-כן, איני סבור כי אמרותיו של אריאל פגעו בזכות של המערער להיוועצות.

 39.           לסיכום חלק זה, מסקנתי היא כי אין בתרגיל החקירה שנערך בענייננו של המערער, על-אף קשיים כאלה ואחרים עליהם עמדתי, בכדי להוביל לפסילת הודאות המערער שנמסרו בגדרו, לא מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות, ולא מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. זאת, בהתחשב בכך שגם אם ננקטו אמצעים פסולים על-ידי מי מהמדובבים, לא היה בהם כדי לשלול בפועל את רצונו החופשי של המערער במסירת הודאתו, ואין בהם העוצמה הנדרשת לקביעה כי קבלת ההודאה במשפט תביא לפגיעה משמעותית בזכותו של המערער להליך הוגן (בעיקר בשל מידת השפעתם על השגת ההודאה ועל מהימנותה, כמו גם בשל חומרתו הפחותה, באופן יחסי, של אי-החוקיות שהייתה כרוכה, כביכול, בהשגת ההודאה – כמפורט לעיל). לבסוף אציין, כי אמנם מצבו הנפשי של המערער היה ידוע לחוקריו, והיה עליהם להתחשב בנתון זה במהלך חקירתו, כפי שאף הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 19.11.2010. בצד זאת, משהמערער עבר בדיקה פסיכיאטרית והמשך מעצרו אושר על-ידי רופא, היה באפשרות צוות החקירה להפעיל תחבולות כאלה ואחרות במהלך מעצרו לצרכי חקירה.

---

טענות לעניין משקל ההודאה

 40.      בא-כוח המערער טען, כי במהלך שיחתם של אריאל והמערער, מסר האחרון "עובדות" ונתונים שאינם נכונים, במטרה לשכנע כי הוא אכן "עבריין אמיתי" ולא סוכן סמוי, ויש בכך, לגישתו, כדי להעלות ספקות באשר למשקלה הפנימי של הודאתו. לא מצאתי ממש בטענה זו – הן משום שמדובר בעניינים שוליים, זניחים ומעטים, והן משום (וכאן העיקר) שספק רב אם אותם נתונים עליהם מצביע בא-כוח המערער הם אכן שקריים. כך למשל, בא-כוח המערער מפנה לאמירותיו של המערער בפני המדובבים לפיהן הוא צולם מקבל שוחד, וזאת על-אף שאין בנמצא תיעוד מעין זה. ואולם, מעיון בחקירותיו של המערער עובר לעריכת תרגיל החקירה, עולה כי חוקריו מוסרים לו במהלך החקירה שישנן תמונות המתעדות את המעשים המיוחסים לו (ת/29, עמ' 4). בהתחשב בכך, לכאורה, אמירותיו של המערער, מבחינתו, אינן חוטאות לאמת.

 משקל פנימי

           זוהי, למעשה, הטענה היחידה שהעלה המערער בערעורו כלפי קביעות בית המשפט המחוזי ביחס למשקלה הפנימי של הודאתו. מכל מקום אציין, כי כבית המשפט המחוזי התרשמתי גם אני שהודאת המערער היא בעלת משקל פנימי גבוה – עסקינן בהודאה משופעת פרטים קוהרנטית ועקבית, ואיני מוצא להוסיף על הנימוקים שהובאו בהכרעת הדין; שם גם פורטו התוספות הראייתיות הרבות הקיימות במקרה דנא, ומשהמערער לא טען דבר בעניין זה, אין מקום להביאן גם עתה. 

 

41.      אשר-על-כן, אציע אפוא לחברַי לדחות את הערעור על הכרעת הדין.