עדות מפי השמועה

טיוטה – לא מוכן לפרסום.

עדות של אדם שמתאר עדות של אדם אחר, או נימסר לו על ידי אחר אשר לא יכול לעמוד לחקירה נגדית (מעבר לשמיעת הדברים) היא עדות מפי השמועה.

האם אנו יכולים להאמין לאדם ששמע? אולי כן. האם אנו יכולים לתת לו את מלוא האמינות? בוודאי.

האם האירוע עצמו התרחש? הוא הרי לא חווה את מה שהוא מעיד עליו, ואת המקור אין לנו.

עדות מפי השמועה רמה שנייה

לא אחת קיימים מקרים שיש תיאור של עדות מפי השמועה ברמה שנייה – היינו שמעתי שהוא אמר ש# אמר לו".

חומר זה בנוי הרבה יותר במתכונת של חומר מודיעיני, חומר שדורש עדיין חקירת משטרה. אולם לפעמים חקירת המשטרה לא מצליחה להגיע למעבר.

אולם לא אחת יש מצבים בהם אנו מסתמכים על עדויות שמועה.

בפועל, הגיונית, הרי אין דרך משפטית לדעת מהי רמת האמת של אותה העדות. לעדות שמועה יש מספר חריגים שמאפשרים לקבל את העדות בסדרה ארוכה של תנאים.

החובה להתנגד לעדות – או למתן משקל לעדות

לא אחת בעת הדיון מעורבבות עדויות שמועה, לא אחת אנו נאלצים להקשיב לחלק הזה על מנת שיהיה לנו רצף הגיוני של העדות.

כאן יש את החובה להתנגד, לבטח בשיטה האדוורסארית הקובעת , לא אחת, שמה שלא התנגדו לו, למרות בעיית קבילות הוא קביל.

עדות מומחה כעדות מפי השמועה

פרק זה אינו מתייחס לעדות מומחה, שהיא במהותה עדות הנסמכת על קבלת מידע מאחרים.

נכון המומחה מבצע בדיקות משלו ומגיע למסקנות משלו, אולם המסקנות יושבות במרבית המקרים גם על איסוף ראיות ומידע מאחרים.

לדוגמה עדות מפי השמועה מול עדות מקור:

אדם מספר מה נאנסת אמרה לו.

העדות על כך שהנאנסת סיפרה היא עדות מקור – לא אחת גם מצבה הרגשי יהווה עדות מקור מוחלטת אפילו.

אולם על מה שהיא סיפרה מדובר בעדות שמועה – הוא לא יודע האם אמרה אמת או שקר.

ערבוב עדויות

חשוב לזכור, בעת העדות של כל עד לא אחת הוא נוהג לערבב בין אמירות של ראיה לאמירות שהן עדות שמועה, חובה לזכור להתנגד. לא אחת יש גם עדות של שמועה על שמועה. חובה להתנגד או לפחות לבטל את המשקל בהערה בזמן.

קיימים מספר חריגים בהם אנו מוכנים לקבל עדות שמועה ואילו הם:

עדות שכיב מרע. עדות אדם שנפגע באירוע אלימות והוא מעיד שהוא סבור שחייו עומדים להסתיים. מי שמעיד בפועל הוא מי ששמע ממנו את הדברים. המקום המיוחד של המציאות הנ"ל מביא לאמונה בדברים. כעדות מקור.

עדות לפי סעיף 10 א לפקודת הריאות.

עד שעויין את מי שזימםן אותו לעדות – כאן יש סידרה של פרמטרים שבהם אפשרי להשתמש על מנת להוכיח את האמירה ולתת לה תוקף.

עצם העובדה שהדברים נאמרו בזמן עבר וניתן להוכיח את אמירת הדברים, שהדברים נכתבו – וגובה האימרה הוא עד בפשפט הם הכלים לשמיעה וקבלה של העדות (בלי להתייחס למשקלה).

בע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מ"י בית המשפט העליון

"א) 1(הטעם העיקרי לכלל הפוסל עדות שמיעה כראיה נעוץ בעובדה, כי עדות כזאת מצטטת אימרה שנאמרה
בעבר מחוץ לכותלי בית-המשפט, ולא ניתן להעמיד את האימרה עצמה במבחנה של חקירה נגדית. לפיכך,
אין מתקיימים הביטחונות המקובלים למהימנותה של האימרה ) 468 ה – ו(.

( 2 ) לכלל הפוסל עדות שמיעה כראיה קבילה במשפט קיימים חריגים בחוק ובפסיקה. חריגים אלה
מכשירים ראיות שאינן מכלי ראשון, אשר בשל אופיין המיוחד טמונים בהן ביטחונות אחרים למהימנותן.
קבלה כראיה של עדות שלא עמדה לחקירה נגדית, אך טמונים בה ביטחונות אחרים, מקיימת את האיזון
הראוי בין הצורך להוכיח את אשמתו של הנאשם באמצעות ראיות טובות ובעלות משקל הוכחתי, לבין הסכנה
בקבלתה של ראיה בלתי מהימנה העלולה להוביל לעיוות דין ) 469 ב( .

ב.) 1 ) אחד מן החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה, שמקורו במשפט המקובל האנגלי, מכונה "רס גסטה"
( Res Gestae (. החריג הרלוונטי במקרה דנן מקבוצת הרס גסטה, הוא זה המאפשר קבלתה של עדות בדבר
אימרה ספונטנית. עדות כזו מתקבלת בדרך כלל כראיה על-אף היותה עדות שמיעה, שכן ההנחה היא כי
מסירה ספונטנית של אימרה מפחיתה את החשש כי מוסר האימרה אינו מהימן, וכי הייתה לו שהות לארגן
את גירסתו ולסלף את אימרתו. כן מופחת החשש, כי תוכן האימרה אינו מדויק הואיל וזיכרונו של מוסר
האימרה בגד בו ) 469 ג – ה(.

( 2 ) ספונטניות האימרה נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ההלכה הפסוקה בעניין זה מדגישה
שתי נסיבות עיקריות: האחת, מסירת האימרה ב ו-זמנית או בסמוך לאירוע שאליו היא מתייחסת, והשנייה,
היותו של האירוע שאליו מתייחסת האימרה מרגש ומסעיר ) 469 ו( .

( 3 ) סעיף 9 לפקודת הראיות ]נוסח חדש[, תשל"א- 1971 )להלן "הפקודה"( מתנה את קבילותה של אימרה
ספונטנית בהיותו של מסר האימרה עד במשפט, אולם הסעיף חל רק במקרים שבהם ניתן להעיד את מוסר
האימרה בבית-המשפט. במקום שבו לא קיימת אפשרות אובייקטיבית להביא את מוסר האימרה לבית –
המשפט, להבדיל ממצב שבו מוסר האימרה זמין לעדות, אין סעיף 9 מ ונע קבלת אמרות ספונטניות כראיה
( 469 ז, 472 ו( .

( 4 ) הסדר זה, שאינו חוסם מלכתחילה את הבאת האימרה, משקף איזון ראוי בין כוחה ההוכחתי של אימרה
ספונטנית לבין הבטחת אמינותה. עם זאת, בגדר האיזון האמור, יש לתת את הדעת לשאלה אם בנסיבות
המקרה הספציפי נודעת לא י -הבאתו של מוסר האימרה לעדות השפעה על משקלה של האימרה. בחינת
השפעה זו על משקל האימרה מנטרלת את החשש למהימנותה, ובכך מושגת תכליתו של החריג הקבוע
בסעיף 9 , קרי: קבלת האימרה במקום שבו קיימים לה ביטחונות חלופיים לקיום חקירה נגדית ) 472 ז –
473 א(.."