ערעורים בעבירות מין

ערעור פלילי, בין אם על הרשעה ובין אם על עונש, הוא פעולה קשה – מדויק יותר הערעור הפלילי הוא פעולה שלא פשוט להתמודד עמה, לבטח ללא הכנה!

ערעור פלילי אפשרי על עונש, לא אחת, יתחיל להיבנות עוד בשלבי החקירה הפלילית – בהבניה של שיקום לאורך התיק ועוד ועוד.

חשוב לציין, נחקר חכם נוקט בתרגילי חקירה שיקדמו אותו, כמו יצירת נושאים שברור שלא יחקרו, הסבר חליפי לאירועים ועוד ועוד.

 חשוב לדעת, במהלך ניהול התיק הפלילי נבנות טענות מסוגים שונים (לדוגמה טענות משפטיות).

---

 טעונת אלא יבואו אל תוך התיק הפלילי.

---

במציאות שם אחוז הזיכויים בערעור הנו זניח – בעבירות מין, קשה לבית המשפט שלא ראה את המתלוננת (בד"כ) להתערב. הדברים נאמרים למרות שבית המשפט כן מתערב ויש שופטים שנוטים יותר להתערב מול מציאות ברורה שתוצג בפניהם כמציאות חליפית לראיית האירועים.

ערעור פלילי אינו פעולה "קלה" הרי הטענות נפרסות בסיכומים ובטיעון לעונש – והכרעת הערעור משתדלת שלא להתערב בממצאי עובדה, למעט מקרים חריגים! אבל חשוב לציין, חובה להילחם על אותם המקרים החריגים.

באם יש ערעורים "קשים" במיוחד, שם קשה לסתור את האמון של בית המשפט בעד זה או אחר ולבטח במתלוננת בעבירת מין – אלו הם הערעורים בתיקים שנושאם עבירות מין.

מדובר במציאות קשה ביותר – הרי לבית המשפט של הערעור אין את ההתרשמות הישירה מהקורבן! (לא תמיד יש צורך באותה התרשמות ישירה).

או לכול היותר בערכאה הראשונה – לא לחכות לערעור הפלילי. העבודה המרכזית היא בתיק העיקרי – מדובר בעבודת צוות של עורך הדין הפלילי והחשוד כמו גם במערכת התומכת בו!

---

אופן בחינת העדות בבית המשפט

אני מביא ציטוט מתוך פסק דין שימחיש שלמעשה אין בדיקה מחמירה מצד המתלוננת של העדות – ולבטח שלא חיפוש אחרי כל סתירה וכול בעיה בעדות.

ע"פ 1987/17 "….. הגישה הראיתית הנהוגה בעבירות מין, ובעבירות מין במשפחה בפרט, היא
שאין לדקדק בפרטי העדות, וניתן להסתפק בגרעין האמת המצוי בה, ולעיתים אף בגרעין
הקשה בלבד.

זאת, גם כאשר העדות לוקה בבלבול, באי-דיוק, ובחוסר בהירות (על
"המובלעת הראייתית" הייחודית לעבירות מין בכלל ולעבירות מין במשפחה בפרט ראו
פסק דיני בע"פ 09/5582 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקאות 82-90 והאסמכתאות שם
(2010.10.20) (להלן: ע"פ 09/5582

---

האמון בבית המשפט הראשון

21.       רבות מן הטענות שמעלה המערער ביחס להכרעת הדין עניינן בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות של בית המשפט קמא. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. הרציונל העומד ביסודה של הלכה זו נוגע ליתרונה המובנה של הערכאה הדיונית, אשר מתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדויות (לעניין הלכה זו והרציונל שבבסיסה, ראו, למשל: ע"פ 9302/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 36 לחוות דעתי (19.6.2019) (להלן: "ע"פ 9302/17"); ע"פ 989/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (19.12.2019); ע"פ 8560/18 זבורוף נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (23.4.2020) (להלן: "עניין זבורוף"). לעניין החריגים להלכה זו, ראו: ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (1.9.2009); ע"פ 5500/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 49 (3.8.2011); עניין זבורוף, פסקה 21)".

---

---

גישה שונה – הכרעת דין שיסודה בסבירות

התיאום בין שתי הגישות

מתוך פסק הנדין המוזכר למעלה של כב' השופט גרוניס:

3.          הכללים הנוגעים להיקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ידועים ומוכרים הם. נקודת המוצא הינה, כי ערכאת הערעור מוסמכת להתערב בממצאים אלה. סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע, כי בית המשפט שלערעור "רשאי להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משהסיקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין בו יסוד למסקנותיה". מכאן, שמבחינה עקרונית מוסמכת ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית.

אולם סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. אחד הכללים הבסיסיים בשלב הערעור עניינו מתחם ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים. לפי כלל זה תימנע ערכאת הערעור, בדרך כלל, מלהתערב בהם. עיקרון זו הינו אחד מאבני היסוד של ההליך הפלילי. הוא מבוסס על מסורת שיפוטית רבת שנים (לסקירה היסטורית ראו, עמנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית     – התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה: עיון נוסף" ספר גבריאל בך 225, 234-230 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011) (להלן – גרוס). לגירסה קודמת של המאמר ראו, עימנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית:     התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה" עיוני משפט כ(3) 551, 558-555 (1997)). הוא אוזכר בפסק-הדין הפלילי הראשון שניתן על-ידי בית משפט זה (ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי, פ"ד א' 5, 37 (1948) (השופט י' אולשן)) ומאז במאות אם לא באלפי פסקי-דין. ההנחה המרכזית העומדת בבסיס עיקרון זה, היא כי לערכאה הדיונית יתרון מובהק בקביעת ממצאי מהימנות, המבוססים על התרשמותה הישירה מן העדים (ראו למשל, ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו'

---

זיהום בחקירות עבירות מין

חשוב לדעת "בתיק רגיל" חשיפה של מתלונן אחד למתלונן אחר יוצרת זיהום חקירתי ! גם בתיקי מין זאת התמונה – למעט מקרים של קשר מיוחד בין המתלוננות.

"…..ראשית, לא מצאתי ממש בטענת המערער בדבר זיהום עדויותיהן של המתלוננות. בית משפט זה כבר עמד על כך כי בנסיבות כגון דא, בהן מספר נפשות מאותה משפחה חוו עבירות מין, אך טבעי הוא שייווצר שיח בין המתלוננות, מתוך רצון לחלוק בקשיים עימם נאלצו להתמודד ולמצוא נחמה אחת אצל רעותה, ואין בשיח מעין זה כדי לזהם את עדויותיהן אשר נמצאו מהימנות על ידי בית המשפט קמא (ראו והשוו: ע"פ 6352/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 14 (15.10.2012); ע"פ 6691/17, פסקה 47)".

---

גישות האמון שיש רק שני אנשים – מול העדר אמון.

חובה להבין את התיק המיני חייבים לזעוק בעת החקירות. אם לא בבית המשפט הדבר קשה הרבה יותר.

מתוך ע"פ – 1778/20 סמיר:

" 27.         בנוסף, במקרים שעניינם עבירות מין, בפרט עבירות מין שנעשו בלא שנכחו בזירת האירוע עדים מלבד התוקף והמתלוננת, כבענייננו, לכלל אי ההתערבות מתווספים שיקולים נוספים. ראשית, האפשרות להיעזר בעדויות אובייקטיביות, חיצוניות לאירוע היא מוגבלת ובנסיבות אלה אין מנוס ממתן משקל רב להתרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מ"אותות האמת" שעלו במהלך עדותם של התוקף והנפגעת. שנית, על אף שעל פי רוב בית המשפט מדקדק בסתירות ואי דיוקים שנפלו בגרסאות העדים, בעבירות מין הגישה היא שונה, לנוכח המצב הנפשי המיוחד של נפגע העבירה. ההנחה היא שעדותה של נפגעת עבירת מין נוגעת לרוב בחוויה טראומטית במיוחד ובשל כך קיים לעיתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בניגוד למקרים אחרים, אין לצפות כי גרסתן של נפגעות עבירות מין תהא שלמה, עקבית, קוהרנטית וחסרת אי-דיוקים. על כן, בבוא בית המשפט לבחון את מהימנות גרסת המתלוננת (או המתלונן) בעבירות מין, הוא יכול להסתפק ב"גרעין האמת" ולעיתים רק ב"גרעין הקשה" של הדברים

---

 ……הציע השופט צ' זילברטל גישה המיישבת בין שתי הגישות שתוארו, כדלקמן:

 "כשלעצמי, אינני סבור שיש סתירה קוטבית בין האמירה, שלפיה כלל אי-ההתערבות חל ביתר שאת לגבי הערכת העדויות בעבירות מין, לבין הדרישה, שבמקרים אלה תבחן ערכאת הערעור בקפדנות יתרה את מסקנות הערכאה הדיונית. בחינה קפדנית של המסקנות, אין פירושה, בהכרח, מידת התערבות רבה בממצאי מהימנות. אכן, מטבע הדברים שכאשר עסקינן באירוע שהתרחש בחדרי חדרים, אין מנוס מהתייחסות מיוחדת ומוגברת להתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים, זאת בהעדר אפשרות להיעזר בנתונים ראייתיים משמעותיים נוספים. מבחינה זו, פשיטא, שכאשר ערכאת הערעור אינה יכולה להתרשם מהעדות בדרך האמורה, בפועל היא תתקשה להעריך ולבקר את ממצאי המהימנות אליהם הגיעה הערכאה המבררת. ואולם, אין בכך כדי לפטור את ערכאת הערעור מלבחון בדקדקנות ובקפדנות מיוחדות את מסקנות הערכאה המבררת, דווקא משום שניתן בידה של האחרונה 'כוח' רב במיוחד, להרשיע אדם על יסוד עדות יחידה ללא תוספת ראייתית. בחינה קפדנית זו יכולה להיעשות כאשר היכולת להתערב בממצאי מהימנות המבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מצומצמת" (פסקה 22) (לעמדה דומה, ראו: ע"פ 7874/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (23.11.2017); ע"פ 5203/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (23.6.2016)).

---

ענישה בעבירות מין

חשוב לזכור בעבירות  מין הענישה לא אחת היא ענישה שהמורשע לא יצא ממנה לעולם, היינו ענישה חריגה, גם לא תהה התחשבות בגילו המתקדם.

ע"פ 2749/21 פלוני: "….בית המשפט גזר על המשיב 11 שנות מאסר בפועל, לאחר שהתחשב בגילו המתקדם. אכן, בית משפט זה קבע בעבר כי "עונש של שנות מאסר ארוכות, המושת על עבריין בריא וצעיר, אינו שקול, ולו באופן יחסי, לעונש מאסר מקביל המושת על אדם מבוגר […] עבור אדם כזה – עונש מאסר ממושך ביותר עלול להיות בבחינת מאסר עולם, וגם לכך יש ליתן משקל" (ע"פ 7453/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (16.3.2011); ראו גם: ע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפרק גזר הדין בעניינו של בר (‏11.12.2016))"..

בכלל ראוי לזכור הענישה בעבירות מין – גם כאלה בנט חמורה ביותר. עוד לציין יש מגמה של החמרה ניכרת כל הזמן.

https://www.ynet.co.il/news/article/SyoBuIX2w

---

לקיחת אחריות מצד הנאשם

חשוב לדעת לקיחת אחריות על אירוע מיני בכוחה להפחית את הענישה – גם במסגרת הערעור.

בנסיבות אלה חשוב לדעת שהמועד בו נלקחת האחריות הוא קריטי.

ע"פ 6934/21"…. אין לשלול את האפשרות כי בנסיבות מתאימות, ניתן לייחס משקל לחזרת מערער מערעורו על הכרעת הדין כאשר דנים אנו בערעורו על גזר הדין".

"….בפסק הדין בע"פ 4095/18, בדומה למקרים אחרים דומים, חזרתו של המערער מערעורו על הכרעת הדין והודאתו, הצטרפו לפגם ממשי שנקבע כי נפל בגזירת הדין. וכאמור בפסקה 17 שם:

       "אשר על כן, בהינתן שבגזירת העונש לא הובאה בחשבון עובדת שהייתו של המערער במעצר בפיקוח אלקטרוני, ונוכח התמורות שחלו בעמדת המערער בעקבות הדיון שהתקיים לפנינו, כמו גם הכרתו לראשונה באחריות על נזקיהן של קרבנות העבירות שביצע, ועל הפגיעה בהן – באתי לכלל מסקנה כי נכון יהיה להפחית 18 חודשי מאסר מעונשו" (ראו והשוו גם: ע"פ 745/18 סעדון נ' מדינת ישראל (24.11.2020)).

---

עיכוב ביצוע עונש מאסר בעבירות מין

אחת הבעיות הקשות ביותר של מורשעים היא שלא אחת בית המשפט קובע שהם יכנסו לתחילת ריצוי העונש עוד בטרם הערעור בעיניינם נדון.

הדבר מבוסס על פסק דין מהותי ביותר :

מתוך ע"פ 3352/19 "….הקפדה על הכלל בדבר ביצועו המידי של העונש חשובה עד מאוד מקום שמדובר בעונש מאסר שהושת בגין עבירות מין – מאסר שאחת ממטרותיו היא הרתעת עבריינים בכוח מלבצע עבירות דומות (כמוסבר בהחלטתי בע"פ 8560/18 זבורוף נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (26.12.2018) (להלן: עניין זבורוף)).

ראוי לציין – במקרים בהם הערעור מבוסס, או הוא על עונש מאסר קצר וכו – יש נטיה גם בעבירות מין לתת עיכוב ביצוע.

---

הכללים לעיכוב ביצוע לאור ערעור פלילי בעבירות מין

ע"פ פלוני 4707/20  מהם הכללים לעיכוב ביצוע?

"לצד זאת, יש להביא שיקולים נוספים בחשבון בבוא בית המשפט להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע, ובהם סיכויי הערעור; משך תקופה המאסר שנגזרה; חומרת העבירה ונסיבותיה; עברו הפלילי של מבקש הבקשה; אם היה המערער משוחרר בערובה ולא הפר את התנאים המגבילים; נסיבותיו האישיות; ואם מדובר בערעור נגד הכרעת דין או רק נגד גזר דין (עניין שוורץ; ע"פ 5287/15 חיר נ' מדינת ישראל,(10.8.2015); ע"פ 6179/12 טובול נ' מדינת ישראל (27.9.2012); ע"פ 9956/16 מויאל נ' מדינת ישראל (23.12.2016); בש"פ 9113/15 גביש נ' מדינת ישראל (12.1.2016); ע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל (17.9.2015)).

---

עיכוב ביצוע בערעור על העונש בלבד

"כאשר הערעור נסב על חומרת העונש […] הפרכת חזקת החפות – היא חלוטה. […] בחינת טיב הערעור וסיכוייו תיעשה בשים לב לכללים בדבר מידת התערבות ערכאת הערעור בענישה שגזרה הערכאה הדיונית ולשאלת היחס בין הזמן הצפוי לבירור הערעור לבין תקופת המאסר שהושתה על הנידון. כאשר על פניו אין מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה המקובלת, וכאשר מידת הענישה המקובלת במקרים דומים עולה על משך הזמן הצפוי לבירור הערעור, לא יעוכב ביצוע המאסר אלא במקרים חריגים שהנטל להצדקתם מוטל על המבקש" (ראו הלכת שוורץ, בעמוד 282; ההדגשה הוספה – א.ש.(.

https://supreme.court.gov.il/Pages/SearchJudgments.aspx?&OpenYearDate=null&CaseNumber=null&DateType=1&SearchPeriod=4&COpenDate=null&CEndDate=null&freeText=null&Importance=0

---

הערה על חקירת עבירות מין

גישה זאת של מערכת המשפט מחייבת כל נחקר בעבירת מין להילחם במלוא עוזו בחשדות – מהשלב הראשוני !

כל שביב של תחושה שהוא אינו פועל די הצורך – יכול לחרוץ את גורלו.

פמעים רבות, לאחר זמן אין מה לתקן.

נחקר מבולבל שמשנה גרסאות – יתקשה מאוד להוכיח ולו דבר  -בנסיבות אלא חשוב להתייעץ בעורך דין פלילי רבות לפני החקירה הראשונה! כמו גם בהמשך החקירות.

---

ערעורים בעבירות מין – פליליים יש שני סוגים

מיותר לציין שחלק גדול מהערעורים הם הן על ההרשעה והן על העונש!

---

ערעורים  פליליים זה קשה – בערעורים על הרשעה פלילית – צריך למצוא כשל שזועק, או טעות משפטית חמורה – כל אלו צריכים להוביל לפגיעה מהותית בהליך הפלילי כולו. בערעורים על הכרעת דין בעבירות מין – הדבר קשה שבעתיים!

---

עצם מציאת הטעות בתיק הפלילי לא תשנה לבטח את התוצאה – על הטעות להיות שורשית ויסודית ! כזאת אשר תימשך לתוך התיק כולו ותחייב סוג של שינוי – בין בשמיעה של עד זה או אחר – ובין בדרך של זיכוי!

ערעורים  פליליים  בתחום עבירות המין  זה מאוד קשה. בשל העובדה שאותו בית המשפט ראה את המתלוננת !

משום מה יש תחושה שזיכוי הוא פגיעה במתלוננת עצמה – ואין זה כך!

– הרי יתכן מצב שהמתלוננת מספרת על אירוע מתוך החוויה שלה  – ושם זה מוצג כאירוע של עבירה פלילית – והנאשם מספר על האירוע כאירוע מתוך החוויה שלו – וזה לא אירוע פלילי !!! מיותר לציין שבמצב שכזה אסור שהאירוע יוביל להרשעה.

---

---

כולם מכירים את פרשת מר חיים רמון – פרשה שהוציאה מהציבוריות אל מר רמון.

בוא נבחן את העובדות:

א. מתנהלת שיחה עם קצינה משוחררת.

ב. צילום קרוב (רצון שלה) של הזוג.

ג. חיבוק קרוב (רצון שלה).

ד. נשיקה – כפי הנראה הטענה שברצון שלו ללא קבלה של הסכמתה !

ה. השאלה מתי מסרה את המספר הנייד שלה וניסתה לקבוע טיול משותף ??? (לדבריו אחרי לדבריה לפני).

האם לא יתכן מצב שהאיש "טעה" – היינו האירוע גלש לתחום שמעבר לרצון שלה בשל מעשים שהיא עשתה והיא לקחה בהם חלק.

זה המקום לציין – טעות במצב הדברים היא הגנה פלילית !

כך יתכן מצב דברים של אירועים שם למרות שהמתלוננת אמינה לחלוטין (במקרה רמון הוא הורשע) ועדיין האדם יצא זכאי שכן הוא ראה מציאות שונה מהמציאות אותה המתלוננת חייה!

---

בית המשפט של הערעור מעדיף שלא להיכנס אל תוך הזירה של "האמון במתלוננת" – היינו באם בית המשפט הראשון שראה את המתלוננת בחר להאמין לה – הרי יש קביעת אמון – וקשה ביותר לחדור מתחת לאותה קביעת אמון.

---

גם לא שהטענה בערעור היא טענה לזיכוי מלא ולשקרים של המתלוננת.

אולי, ככה לא ראוי להתחיל פרק על ערעורים בעבירות מין  – אבל זאת המציאות שלעתים היא מעבר לכול מה שניתן להאמין.

כל חוסר דיוק מקבל משמעות שונה שמדובר במתלוננת בעבירות מין.

לבטח לאחר הקביעה העובדתית של השופט הראשון  -לכן חובה לעשות הכול החל משלב החקירה הפלילית במשטרה על מנת ליצור מציאות של זיכוי – ליצור את הפגמים בעדות מההתחלה !

הרי איש אינו מצפה מהמתלוננת לדייק – ומצד שני מצפים גם מצפים לכך מהנאשם.

מה לעשות בתחום המיני יש שני צדדים שמסיבות השמורות איתם ועם סולם הערכים שלהם – משקרים לא פעם.

---

בית המשפט רואה את האפשרות שהמתלוננות לא תדייק  "אי אפשר לצפות ממתלוננות באירוע כזה לרשום כל פרט"

השופטת עדנה ארבל הוסיפה: "…… היא הדחיקה את זה, לא רצתה להתלונן. זו התזה". 

עכשיו עולה השאלה – מה על הנאשם שלא רצה לספר את הדברים ?

ע"פ נימר – בית המשפט העליון קבע – (שלמרות שיש תמיכה בתלונה לעבירת האונס ( הורשע במחוזי בניסיון אונס) – מדובר ב"תמיכה פנימית" (מצבה הנפשי שלה מתלוננת).

לתלונה – בנסיבות שם אין די בכך ( קיימים שם תכנים מיניים בעיתיים אצלה מתלוננת שסבלה מבעיה בתחום הנפש לאור אירועים מיניים בילדותה), וכי יש צורך, לצורך הרשעה, גם בתמיכה "חיצונית" כמו סימני זרע ותלונה תכופה.

---

בתיקי עבירות מין קיימים תיקים רבים שכול מה שיש מולנו הוא האמרה של המתלוננת – היינו ללא כל תמיכה ראייתית שהיא. האם באמת יש אדם שיכול לפענח את צפונות הלב ?

האם מדובר ב"שחקנית" מחוננת או נפגעת אמת ?

תמיד קשה לדעת!

ברור ששעה שאדם מורשע בעבירת מין בית המשפט נוטה להאמין למתלוננת!

---

אין כל תמיכה בתלונה.

האם מדובר בתלונת אמת?

קשה לדעת – אבל באופן מובנה יש ספק – מסתבר שבתיקים שמגיעים לבית המשפט אחוז ההרשעות הוא כזה שלא פעם לא רואים שכול ספק הוא לטובת ההגנה!

---

תיאור אירוע – עד כמה קשה להתמודד על המציאות:

המתלוננת עומדת על הדוכן ופוצחת בבכי מר בעת מתן התלונה  – מרגע זה – מבחינת הנאשם השמיים נופלים.

למה היא בוכה ? בשל הזיכרון על האמת ? או אולי בשל השקר שנחשף ?

בכול מקרה מרגע שבית המשפט יחליט להאמין למתלוננת – ומכאן שלא להאמין לנאשם – קשה ביותר לשנות את דעתו של בית המשפט של הערעור.

זאת תגיש בצדק שהיא לא ראתה את המתלוננת ולא נחשפה לאותה האמת הרשים שראה בית המשפט הראשון.

במציאות שכזאת חייבים לאפשר נקודות "טכניות" רבות לצורכי הערעור.

---

התלונה כנגד ניצב בר לב שסיימה קרירה מבטיחה של ניצב שטרם רבות למדינה.

ראינו גב' מכובדת ביותר שהתלוננה  -שהיא נחשפת מתחת לכול מצלמת תקשורת.

הנטייה של עורכי דין פליליים הייתה לחשוב שהתיק יגיע לבית המשפט – לכול הפחות.

התיק נסגר בסופו של דבר בסוג של התנצלות רפה.

האם היה אירוע פלילי ?

סביר להניח שבאם היה סיכוי סביר להרשעה  – היה מוגש כתב אישום!

אבל לא הוגש.

היינו מאחורי התלונה המהירה והנחושה – לא הסתתרה אמת – לפחות לא כזאת שאפשר לקחת לבית משפט.

זה המקום להזכיר – די בתלונה של מתלוננת על מנת להרשיעה!

לבטח על מנת ליצור מציאות של "סיכוי סביר להרשעה" כך שמתלוננות שמפרשות את האירועים באופן לקוי יש גם יש.

---

פרשת הנשיא קצב העלתה את אחת הבעיות הקשות ביותר של המשפט הפלילי בתחום עבירות המין אל המודעות – בוא ניראה מה אנו יודעים:

א. התלונה שנים אחרי.

ב. המדינה, המשטרה, פנתה לחלק מהמתלוננות.

ג. חלק מהתלונות/הרשעות על אונס.

האם יתכן ומדובר היה ביחסי מין בהסכמה?

מר קצב לא הודה בכך מעולם.

הסיבה היא שלו חשוב ביותר שלא להודות באירוע המיני – בכול אירוע מיני  – זאת ראינו גם בדחיית ההסדר טיעון.

מכאן עולה השאלה – האם ערעור פלילי חייב לדון בשאלות שלא עולות?

אפשר לעצום עיין אחת, אפשר לעצום עיין שנייה – אבל הדובר הוא ראש המעבדה לזיהוי פלילי – תחתיו עברו מאות אם לא אלפי נפגעות מיניות – האם לא הגיע הזמן להקשיב ולחפש את אותה אמת ?