גם בעבירות מין יש הליך של שחרור – גם לא אחת, בעבירות קשות.
את התנאים לשחרור עורך דין פלילי מתחיל לבנות כבר בימי החקירות הראשונים, מכניס את הנורמטיביות לתוך התיק.
ההלכה ידועה:
בש"פ 1823/21 פלוני: שיהיה ברור – הוא שוחרר כאן!
"ההחלטה קמא מבוססת על פסיקתו של בית משפט זה בעניינו של העורר בבש"פ 4506/20, בן קבעה השופטת ברון כדלקמן:
"יש לייחס משקל גם למצבן הנפשי של המתלוננות, שעל פי הנמסר שתיים מהן צפויות להעיד במסגרת ההליך העיקרי בחודש אוגוסט הקרוב. הלכה היא כי בבחינת מסוכנותו של נאשם בעבירות מין, יש לשקול את השפעת החלופה המוצעת על מצבה הנפשי של נפגעת העבירה; השפעה שאף עלולה להשליך על יכולתה להעיד במשפט באופן חופשי וללא מורא … העוררת סבורה כי שחרורו של המשיב לחלופת מעצר ישפיע על מצבן הנפשי של המתלוננות, ויפגע במסוגלותן להעיד; וטענה זו מעוגנת בין היתר במכתב שכבר נזכר שאותו כתבה אחת המתלוננות לבית המשפט תוך שהביעה חשש מאפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. ניתן להבין חשש זה, שעה שמדובר במתלוננות שהן קטינות, וכך במיוחד בהינתן סמיכות הזמנים בין המועד הצפוי לשמיעת עדותן ובין המועד שבו המשיב היה צפוי להשתחרר למעצר באיזוק אלקטרוני. ויודגש, על רקע טרוניות בא כוח המשיב לעניין היעדר הערכה מקצועית, כי עצם הפגיעה בנפשן של קטינות שחוו פגיעות מיניות וחששן ורתיעתן מפני מי שפגע בהן, אינם טעונים הוכחה בעיניי; וכך במיוחד משהן צפויות ליתן עדות במועד קרוב." (ההדגשה הוספה – א.ש.).".
לשאלה זו נתתי תשובה בבש"פ 248/20 פלוני נ' מדינת ישראל (2.2.2020), במילים אלו:
"הלכה היא עמנו כי כאשר שחרור הנאשם לחלופת מעצר עלול לגרום למתלוננת להימנע ממסירת עדותה או לא להעיד באופן חופשי בשל פחד או מצוקה נפשית, מן הדין להחזיק את הנאשם בבית המעצר עד למסירת העדות. … [ואולם,] אי-שחרורו של נאשם לחלופת מעצר איננו יכול להתבסס על התנגדות המתלוננת כשיקול בלעדי. ברי הוא, כי עלינו לעשות את כל אשר לאל ידינו כדי להקל על נפגעי עבירות מין, אולם לא נוכל – וממילא לא נרצה – להפקיד בידיהם את כוח הוטו אשר יאפשר להם למנוע מהנאשם שטרם הורשע בדינו, ושחזקת החפות עודנה עומדת לו, לקבל מבית המשפט הגנה מרבית על חירותו. יתרה מכך: הרעה במצבו הנפשי של קורבן העבירה לא יכולה לבדה להוות עילה לאי-שחרור הנאשם לחלופת מעצר. מצבו הנפשי של הקורבן לחוד וביטחונו לחוד: מבלי להקל ראש במצבם הנפשי של קורבנות העבירה, הוא איננו נכלל בין עילות המעצר המנויות בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים. כפי שהוסבר לעיל, במקרים בהם קיימת חלופת מעצר שביכולתה להבטיח את עקרון הפגיעה הפחותה, יהא מצבה הנפשי של נפגעת העבירה שיקול להשארת הנאשם בבית המעצר רק כאשר שחרורה לחלופת מעצר עלול להשפיע על עדותה. אם מתסקיר שירות המבחן או מראיות אמינות אחרות עולה ששחרור הנאשם לחלופת מעצר יעמיק את השבר הנפשי של המתלוננת או יגרום לה להרגיש מאוימת ומפוחדת, תהא זו חובתו של בית המשפט לבדוק אם הדבר עלול לגרום למתלוננת להירתע ממסירת עדותה במשפטו של הנאשם. בנסיבות אלו, אם בית המשפט מעריך שהמתלוננת אכן עלולה להימנע או להירתע ממסירת העדות, עליו להביא זאת בחשבון כשיקול משמעותי להשארת הנאשם בבית המעצר." שם, פסקאות 33 ו-35 (להלן: בש"פ 248/20).
28. דבריי אלה אומצו על ידי השופט ד' מינץ בבש"פ 1596/20 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 14 (1.3.2020), אולם השופט י' עמית הסתייג מהם בבש"פ 3572/20 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 10 (16.6.2020). דברי השופט עמית היו אמנם בגדר אמרת אגב, אך יש להם אחיזה בפסיקותיו הקודמות של בית משפט זה (ראו, למשל: בש"פ 651/06 מדינת ישראל נ' גולדבלט (23.1.2006)). כך או כך, הנני נשאר דבק בעמדתי-שלי לאור השיקולים שמניתי בבש"פ 248/20, אשר כוללים את עיקרון ההגנה המרבית על חרותו של אדם, כל אימת שהלה חוסה בצלה של חזקת החפות – עיקרון, אשר נקבע בסעיף 1(ב) לחוק המעצרים, ואשר ממנו נגזר הכלל שמעצרו של אדם בטרם הרשעה איננו בגדר מקדמה על חשבון העונש.
