פרק בבניה 5.7.23.
אימרת פנים היא אימרה בתוך ההליך המשפטי עצמו.
לעומתה אימרת חוץ היא אימרה בכול מקום מחוץ להליך המשפטי עצמו וזה כולל דיוני מעצר, חקירות במשטרה ועוד ועוד. מה עושים שנאשם מכחיש את אותה האימרה, טוען לבעיות באותה אימרה כלאה ואחרות?
נגיע לרגע לרמת המשקל מה עושים שעד מכחיש דברים שאנו סבורים שאמר, או טוען שדרכי הגביה היו שלא כדין ולכן חובה למנוע את כניסתם לתיק הפלילי?
כמובן ישנם אירועים של אנו מכשירים אימרות חוץ דרך העדות עצמה – הילכת מרלי. היינו בעצם האימוץ של דברים אלה ואחרים אשר נאמרו שלא במסגרת העדות אולם הם מאומצים.
סעיף 10 א לפקודת הראיות
המטרה של סעיף זה היא להגיש את האמרה לתוך התיק הפלילי למרות היותה עדות חיצונית לתהליך – במשקל מלא.
כמה מלא? שאמירה מחוץ להליך תהה עדיפה על אמירה בתוך ההליך עצמו.
בכל אופן עם קבילות ושאלת המשקל תידון בהמשך.
סעיף 10 א לפקודת הראיות שינה בהרבה את מערכות המשפט הפלילי בארץ ובשאלת החזרה של עדים מהעדות שלהם.
ביחס לנאשם שיטען ללחצים לא חוקיים יש את משפט הזוטא. חשוב לזכור. זהו כלי רב חשיבות בניסיון למנוע מאימרה להיכנס לתיק בית המשפט!
חשוב ביחס לנאשם להסביר – אין דרך לפסול אימרת חוץ, אלה לפי משפט הזוטא! הסעיף כאן בא על מנת להכשיר את האימרה ולתת לה תוקף מלא.
סעיף 10 א לפקודת הראיות
סעיף זה מטיל אימה על על עדים רבים, שההודעות במשטרה יוגשו לאמיתות התוכן לתוך התיק הפלילי. אירוע מסוג זה מלחיץ רבים.
הרי בעת החקירות במשטרה (בעיקר) יש לחצים פנימיים שלא אחת מובילים נחקרים לאשר ולהודות בדברים – גם שהם אינם אמת.
השאלה כיצד התמודד החוק מול סוג של סיכון שהוא מזהה כמו איומים ורצון של אנשים לחזור מהודעות – מורכבת ממספר שלבים. אני מביא את החוק.
חובה לשים לב – מתן האימרה הוכח במשפט. היינו מדובר בהגשה של אימרה שלמה במרבית המקרים, על מנת להוכיח סתירה יש להוכיח שיש אימרה אחת ולא שלל אימרות שונות ומשונות.
יש גם להוכיח באמצעות חקירה של גובה האימרה מה היו הנסיבות של גביית האימרה. היינו מביאים את גובה האימרה.
בהנחה שמדובר ברענון עד – הדבר מוביל לתוצאה שאינה הגיונית – הרי מדובר בתובעת עצמה!
חובה לזכור יש צורך גם בתוספת ראייתית, אבל ברגע זה עיין הנושא לא נירשם על ידי. יתכן בהמשך.
אמרת עד מחוץ לבית המשפט 10א.(א)
אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:
(1) מתן האמרה הוכח במשפט;
(2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;
(3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה.
(ב) בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות.
(ג) בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו.
(ד) לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.
קבלת אמרה בהסכמה
השאלה היא מהו המצב של מתן האימרה הוכח במשפט?
כיצד מוכיחים את מתן האימרה במשפט? התשובה היא פשוטה – ע"י עדות של גובה האימרה.
עדיפות אימרת חוץ על אימרת פנים?
ע"ם אדהם סולימאני 5268/17
"…ההחלטה אם ליתן עדיפות לאמור באמרות חוץ על פני ראיות אחרות, נתונה לשיקול דעת הערכאה הדיונית ונטועה במידת ההתרשמות ממהימנות העדויות השונות שנשמעו בפניה, וגם בקביעה כזו אין ערכאת הערעור נוטה להתערב (ראו והשוו, למשל: 8140/11 אבו עסא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (3.9.2015), פסקאות 32-31 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר).
קבלת האימרה? פרוק העדות לחלקים
לחלקם נאמין ולחלקם לא!
"….קביעת ממצאי מהימנות בדרך של "פלגינן דיבורא" מצויה בלב שיקול הדעת השיפוטי של הערכאה הדיונית (ראו, למשל: ע"פ 5864/19 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (22.8.2021), פסקה 47 לפסק דינו של השופט א' שטיין). לא מצאתי כי עלה בידו של אדהם להציג עילה להתערב בממצאי מהימנות אלה.
אימוץ אימרות חוץ – פסק דין מרילי:
בית המשפט המחוזי קבע, כי הודעותיו של מ' במשטרה קבילות הן מחמת שני טעמים: האחד, מכוח אישורו של מ' בעדותו כי הדברים שאמר במשטרה הם נכונים. בעניין זה הסתמך בית המשפט על ההלכה שנקבעה בע"פ 71/76 מרילי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 813 (1976) (להלן – עניין מרילי); השני, מכוח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות) ובהתבסס על ההלכה שנקבעה ברוב דעות בדנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3) 661 (1993) (להלן – עניין חג' יחיא). דעתי היא, כי יש לדחות את טעמו הראשון של בית משפט קמא אך לאמץ את טעמו השני. אבהיר את עמדתי. בעניין מרילי קבע השופט מ' שמגר, כי אזכור והפניה של עד לדברים שאמר במשטרה, תוך אישור אמיתותם, הופכים את הדברים האלו לחלק מהעדות. זאת, גם אם בזמן מתן העדות לא התייחס העד לתוכן הדברים.
סעיף 10 א' לפקודת הראיות – בראיות לכאורה
ככלל לא בוחנים את נושא קבילות ריאות בעת דיונים בב"ש. אבל לכל כלל יש מגבלה. פסקי ידן קוראים במקור – דגשים וכותרות לא במקור!!!
בש"פ 4484/24 נאסר.
24. סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות מעמיד חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה בהליכים פליליים, בקבעו כי אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה לאמיתות תוכנה "אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות". לצרכי סעיף זה, המדינה אינה נדרשת להוכיח כי "אמצעי פסול [אשר] שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות" הופעל על ידי הנאשם או מי שפעל מטעמו. בכגון דא, פחד סובייקטיבי בו נתון נותן האמרה אינו מוכיח אמנם את קיומו של אמצעי פסול (ראו: ע"פ 169/86 חסונה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 466, 471-470 (1987) (להלן: עניין חסונה); וכן יניב ואקי דיני ראיות כרך ג 1347 (2021) (להלן: ואקי)),
אולם די אם יוכח שאמצעי פסול הופעל על ידי "יד נעלמה" במטרה לגרום לכך שנותן האמרה לא יעיד במשפטו של הנאשם (ראו: ע"פ 567/80 אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 684, 691-690 (1981): "ניסיון החיים מגלה לא אחת, שהאמצעי הפסול מופעל כלפי נותן האימרה על-ידי קרובי משפחתו ומקורביו של הנאשם, מבלי שניתן להוכיח, בדרך כלל, שהיזמה להפעלתו יצאה מתחת ידי הנאשם").
עדות שמיעה להוכחת הפסול
25. זאת ועוד: המדינה יכולה להוכיח אמצעי פסול בעזרת עדות מפי שמועה, לרבות דברים שנותן האמרה עצמו אמר מחוץ לכותלי בית המשפט בפני עד ששמע את הדברים (ראו: ע"פ 254/88 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מד(4) 663, 686 (1990)).
כמו כן, בית המשפט יכול ללמוד על קיומו של אמצעי פסול כאמור ממכלול הנסיבות אשר אופפות את המקרה שלפניו (ראו: ע"פ 696/84 אלבז נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 330, 333 (1984); ע"פ 648/87 סבן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 669, 675 (1988) (להלן: עניין סבן); וכן ואקי, בעמודים 1348-1346). בהקשר זה, חשוב גם לזכור כי "כמות הראיה הנדרשת להוכחת הקשר הסיבתי בין האמצעי הפסול לבין ההימנעות ממסירת העדות אינה חייבת להיות מעל לכל ספק סביר" (ראו: עניין חסונה, 471; ואקי, בעמוד 1348).
26. אשר על כן, אמרת המתלונן אשר הושמעה ביום 17.4.2023 בשיחת הווידאו עם רפ"ק נ' זקש מיאחב"ל כשרה לשמש הוכחה לאמצעי הפסול שלטענת המדינה הופעל כלפי המתלונן.
בשיחה זו, כזכור, אמר המתלונן את הדברים הבאים:
"הגיע אליי מסר: אם אתה מעיד נגדנו בבית משפט בחיפה, כל המשפחה שלך תחוסל […] המסר שהגיע אליי חד משמעית שאם אני מעיד נגדם על הדברים שאמרתי הרי כל התיק נחשף בפני העורך דין שלהם […] אם תעיד נחסל לך את כל המשפחה ואתה תהיה האחרון אתה רק תסתכל".
הסיכום
דברים אלה, המדברים בעד עצמם, עולים כדי הוכחת האמצעי הפסול לצרכי קבלת הודעות המתלונן כראיה לאמיתות תוכנה לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות".
